בתחילת נובמבר הוזמנתי לפראג כדי להרצות בקנאפסט (Cannafest), היריד הבינלאומי הגדול בעולם לקנאביס וצמחי מרפא. הקנאפסט בצ'כיה, שמתקיים זו השנה ה-12, הפך בשנים האחרונות מאירוע מקומי קטן לאחד מירידי הקנאביס הגדולים והחשובים בעולם, ומושך אליו למעלה מ-25,000 צרכני קנאביס מדי שנה. הם צופים בתערוכות שונות שעוסקות בין היתר בטכנולוגיות מתקדמות לטיפוח ודישון זרעי קנאביס, אביזרי עישון, מכשירי אידוי ואפילו חטיפי קנאביס. הם משתתפים בסמינרים, לומדים על הזנים השונים וצופים בהרצאות של חוקרים ומדענים בתחום. המטרה העיקרית של היריד היא להעלות את המודעות לשימוש בקנאביס לצרכים רפואיים. חודש קודם לכן, בתחילת אוקטובר האחרון, חזרתי מ-Cultiva Hanfexpo, תערוכת הקנאביס היוקרתית המתקיימת בווינה, ואחת מתערוכות ההמפ הגדולות בעולם, המתקיימת כבר 15 שנה ברציפות.
הביקורים שלי בפסטיבלים אלה ובאחרים שאליהם אני מוזמנת כדי להרצות על השימוש הרפואי בקנאביס, גורמים לי לתסכול ולקנאה רבה. אני מתהלכת בין הדוכנים השונים, פוגשת במומחים עולמיים בתחום, נחשפת לחדשנות שעולם הקנאביס מציג, ושואלת את עצמי "למה לא אצלנו?".
הכל בראש?
ההכרות שלי עם קנאביס החלה אי שם בשנות השמונים, בימים בהם צרכני חשיש חולקו לשתי קטגוריות עיקריות: סטלנים שחזרו מהודו, או עבריינים שנמצאים בדרכם הבטוחה להפוך לנרקומנים. אני לא הייתי אף אחד מהם. הייתי ילדה טובה נווה מונוסון, שבהיותה נערה בת 17 סבלה מכל מיני בעיות רפואיות שאיש לא ידע לאבחן. במשך שלוש שנים נשלחתי לבדיקות, אושפזתי פעמים רבות, הופניתי לכל מיני מומחים שטענו שאין לי כלום ושהכול אצלי בראש, עד שגילו שזה לא אצלי בראש אלא אצלי בגוף – ושיש לי סרטן.
בשנת 1986, כשאני רק בת 20, עברתי סדרה ארוכה וכואבת של טיפולים רפואיים, שכללו כימותרפיה, הקרנות, השתלת מח עצם, ועוד רשימה ארוכה של תרופות שריסקו לי את הגוף ואת הנשמה וכמעט הביאו למותי. עד שגיליתי את מה שהציל את חיי וריפא אותי: קנאביס. הטיפולים הכימותרפיים שעברתי בבית החולים שיבא תל השומר פירקו לי את הגוף והנפש. אבל הרופאים המליצו, אז הלכתי על זה, למרות שלא באמת הייתה ברירה או אלטרנטיבה אחרת. ככה לפחות חשבתי. מאוחר יותר גיליתי שבאותה תקופה עשו בשיבא איזה ניסוי סודי במסגרתו עשרה חולים, ואני ביניהם, קיבלו נגזרת כימית של קנאביס בתוך העירוי של הכימותרפיה, כדי לבדוק האם הוא מקל כאבים ובחילות של חולים שונים. מעטים מאוד ידעו על זה.
הסרטן הלך וחזר שלוש פעמים, ובכל הפעמים הללו רק קנאביס עזר לי להתמודד עם הכאבים האיומים. לא הייתי מוכנה יותר לקבל כימותרפיה והחלטתי שאני מרפאת את עצמי באמצעות קנאביס. כשאמרתי לרופא שלי שהפעם אני לא מוכנה לקבל יותר כימותרפיה אלא להשתמש רק בקנאביס, הוא אמר לי "אין בעיה, אני מכבד את הרצון שלך למות".
לאחר ששוחררתי מבית החולים החלטתי לחקור וללמוד את הנושא על בוריו. טסתי לארה"ב שם התגוררה אימי לאחר מות אבי, והתחלתי לחקור את עולם הקנאביס. איך עושים מיצויים של שמן קנאביס, מה יש בחומר הזה, מה ההבדל בין הסוגים השונים ועוד. חפרתי ונברתי במשך חודשים כדי להשיג מידע על נושא שלא ממש נחקר לעומק. ניגשתי לכל מקור אפשרי שמצאתי – ספריות, ספרים, מאמרים באנגלית, ובשנת 2018 אף הלכתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים ועברתי קורס הסמכה רפואית לקנאביס.
ככל שצברתי יותר ידע בנושא, הבנתי שני דברים: שקנאביס זה צמח מרפא, ושאני יכולה לעזור לחולים רבים. כך עשיתי. אנשים קרובים אליי, בני משפחה או חברים, שסבלו מבעיה רפואית, קיבלו ממני המלצה לעשן קנאביס או לקחת שמן קנאביס. זה לא היה קל כי רובם לא האמינו שזה בכלל משהו שיכול לעזור, אבל המעטים שכן הסכימו – בדרך כלל אלה שהתייאשו מכל טיפול רפואי אחר – התחילו להבין שזה עובד. החיים שלהם השתפרו פלאים. הם תפקדו וניהלו חיים רגילים כמעט לגמרי בזכות הצמח.
כשראיתי את התוצאות החיוביות על מטופלות ומטופלים רבים, לקחתי את המאבק שלי צעד אחד קדימה. הפכתי עולמות כדי שכל אחד יידע שיש לנו ביד תרופה שיכולה להציל נפשות רבות ולהקל בכאביהם של חולים רבים, אם רק ישחררו את הקיבעון שלהם. החלטתי להילחם על הזכויות הרפואיות שלי. שלנו. הקמתי מאהל מחאה מול ביתה של שרה הבריאות דאז יעל גרמן בהרצליה ושבתתי רעב במשך שבוע וחצי. כמו תמיד, גם הפעם היו אנשים שאמרו "נו עוד פעם זאת עם השיגעון קנאביס שלה", אבל אחרי כמה ימים, בעקבות המחאה שלי, הצטרפו עוד ועוד אנשים וישבו איתי במאהל. התקשורת התחילה לסקר את האירוע ונהיה שם הפנינג סביב נושא הקנאביס.
זה עבד, כי כעבור כמה ימים שרת הבריאות, כדי להוריד מעצמה את הלחץ, החליטה לשחרר מעט את הביורוקרטיה ולהנפיק 200 רישיונות לקנאביס רפואי לחולים במצבים שונים ואני ביניהם. אבל ביחידה לקנאביס רפואי ובמשרד הבריאות הכול התנהל לאט, ובזמן הזה אנשים סובלים, נאנקים מכאבים וגם מתים. אבל לפוליטיקאים ולפקידים יש זמן. הם לא ממהרים לשום מקום. מלאך המוות לא מחכה להם מעבר לפינה. לנו כן.
אז הקמתי אוהל מחאה מול הכנסת. המחאה הייתה בסימן "עד שישוחרר הצמח". אמרתי - או שתתנו לי ולאחרים אישור להשתמש בקנאביס כדי לרפא את עצמנו, או שתתנו לנו אישור לגדל את הצמח בעצמנו. לאוהל המחאה הגיעו חולים ומטופלים מכל הארץ והבנתי יותר ויותר עד כמה גדול הצורך ועד כמה חשוב המאבק הזה. היו שם ילדים חולי סרטן שסבלו מכאבים איומים, היו שם נשים וגברים שהעיניים שלהם היו כבויות ורק חיכו למותם. היום שם צעירים ומבוגרים, אשכנזים ומזרחים, קיבוצניקים ובני עיירות פיתוח – כל עם ישראל הגיע לשם כדי לזעוק – "שחררו לנו את הצמח הזה!".
המשכתי במאבק, הקמתי עמוד פייסבוק, הופעתי בתקשורת, והרציתי בפני כל מי שרצה לשמוע. צמד המילים קנאביס רפואי הפך להיות שגור יותר ויותר בשיח הציבורי. תוכניות טלוויזיה התחילו לעשות קמפיינים למען המטרה, העיתונות החלה להסתכל על זה אחרת, ועם הזמן גם משרד הבריאות התרכך. כיום, ניתן להשיג קנאביס כמעט בכל בית מרקחת - אבל זה עדיין לא מספיק. התהליך להשגת רישיון קנאביס עדיין ארוך ומסורבל.
קנאביס ניישן?
מדינת ישראל מאוד מפותחת בכל הקשור למחקרים בנושא קנאביס, לא מעט בזכות פרופ' רפאל משולם ובזכות רבים אחרים, אבל בכל הקשור לשימוש בקנאביס כאמצעי מרפא, אנו בפיגור עמוק מול העולם. זו כבר אינה ספקולציה או הערכה, כי אם עובדה מוכחת כבר שנים – קנאביס מסייע בהקלה על כאבים ומשפר משמעותית את איכות החיים של המטופלים. אבל במקום שישראל תוביל בתחום הזה, כפי שהיא נחשבת להייטק ניישן, יצואנית נשק מובילה בעולם, וחוד החנית בכל הקשור לחדשנות בחקלאות וברפואה, אנו נשארים מאחור בתחום הקנאביס. למה? למה לא אצלנו?
לאילו הוכחות עוד זקוקים הפוליטיקאים שלנו כדי שיבינו שמדובר בתרופה שרבים ורבות כל כך משפרים את איכות חייהם בגללה? מה עוד צריך לקרות כדי שקנאביס יהיה מוצר מדף בבתי המרקחת בדיוק כמו אקמול או אופטלגין?
הניסיון המר שלי הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך שאין רק דרך אחת לטפל במחלות. הקנאביס הציל את חיי, ולכן המטרה שלי היא שקנאביס רפואי יהיה אופציה כמו כל אופציה אחרת. זה בוודאי לא מסוכן יותר ממשככי כאבים. בארצות הברית, למשל, יש משבר עצום סביב משככי כאבים מסוג אופיואידים. בין השנים 1999-2017 מתו בארה"ב 400 אלף איש ממנות יתר של אופיואידים והממשל אף הכריז בעקבות כך על מצב חירום בריאותי. אז איך קנאביס יכול להיות יותר מסוכן מזה?
המאבקים שניהלתי כדי לקדם את התחום היו קשים ומאתגרים, אבל לשמחתי בחלקם גם הניבו פירות. בעקבות המחאה והמאהל שהקמנו בבית שרה, זורזה הקמת היק"ר (היחידה לקנאביס רפואי של משרד הבריאות) וקודמה הרפורמה להרצת הרישיונות הראשונים ומערכות המחשוב המיוחדות שהוקמו על ידי היק"ר. בנוסף אושרו ביום אחד כל הרישיונות שהמתינו לאישור במשך זמן רב. כמו כן נוצר מנגנון המסלול הירוק, שבמסגרתו מטופל אונקולוגי לא היה צריך עוד לעבור דרך מרפאת כאב כפי שהיה לפני כן ודרכו להשגת הרישיון והתרופה קוצרה משמעותית. הישג נוסף היה הגדלת כמות הקנאביס עבור מטופלים אונקולוגים למעל 100 גרם.
אחרי 35 שנות ניסיון, אני מקדישה את חיי לתחום, מסייעת למאות מטופלות ומטופלים להשיג רישיון, ממליצה להם על דרכי טיפול, נלחמת כדי לשנות את החקיקה בנושא, עורכת הרצאות ומעלה לסדר היום הציבורי את החשיבות שבטיפול בקנאביס רפואי. המטרה שלי היא לשנות את התפיסה ולהעלות את המודעות לחשיבות של קנאביס רפואי עבור חולים. המטרה היא לגרום לאנשים לפתוח את הראש ולהבין שאין רק דרך אחת לטפל במחלה. שיש אנשים, כמוני למשל, שקנאביס רפואי הציל את חייהם. אלמלא הייתי יוצאת למלחמה, חדורה באמונה ורוח קרב, ייתכן שהייתי מתה כבר בגיל 20, כפי שצפו לי הרופאים.