מתווה המדיקליזציה של משרד הבריאות הוא בעל שני פנים שאינם מפסיקים להתחלף. מצד אחד, הם מתהדרים כל הזמן במספר בעלי הרישיון שהולך וגדל ובהתוויות החדשות המאושרות לטיפול בקנאביס. ברמת ההצהרות, משרד הבריאות רואה את הקנאביס כצמח פלאי המספק מענה למגוון רחב של מצבים רפואיים ומהווה תחליף טבעי ומיטיב לטיפולים עתירי תופעות לוואי. מצד שני, כל סיטואציה שחורגת, ולו בניואנסים הקטנים ביותר, מהמסגרת שהתווה היק"ר, אינה מקבלת כל מענה ראוי. הרגעים הללו, שמתרחשים לעתים קרובות משהיינו רוצים להאמין, מהווים תזכורת מתמדת לכך שעל אף הדרך הארוכה שעשינו, אנו עדיין נאלצים להתמודד עם ממסד מאובן ושמרני.
אחת האוכלוסיות העיקריות שנפגעות מהמצב הזה היא קהילת מתמודדי הנפש והמתמודדות והמתמודדים עם פוסט-טראומה בפרט. נכון להיום, אין כל מתווה ברור שמאפשר למאושפזי מחלקות פסיכיאטריות לקבל את הטיפול הנדרש להם בקנאביס על פי התוכנית שהתווה עבורם הרופא המטפל. בעוד שבשנת 2021 נהנים פוסט-טראומטיים רבים להקלה ניכרת ולשינוי מהפכני במצבם בעזרת הקנאביס, במחלקות הפסיכיאטריות נראה שהשנה עודנה 1950. מטופלים רבים מתמודדים עם קריטריונים שרירותיים לחלוטין לקבלת הטיפול במקרה הטוב, או במקרה הרע נאלצים להתנהל בדילמה בלתי אפשרית – האם לוותר על הטיפול בקנאביס במהלך האשפוז או לחזור הביתה?
לבתי החולים הפסיכיאטריים אין כל מענה למטופלים בקנאביס
ל', המתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת, מנהלת את הטראומה שלה כבר שנים בכוחות עצמה. לאחרונה, החלה להרגיש כי הטיפול השיחתי והתרופתי אינו מספק לה את כל המענה שהיא זקוקה לה וחיפשה אחר מסגרת בה תוכל לקבל טיפול אינטנסיבי יותר. עם זאת, כשהגיעה למחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי, התבהרה לה עובדה מפתיעה – הקנאביס שלה מסבך את העניינים.
"עד כמה שידוע לי, אין שום מחלקה פסיכיאטרית פתוחה בארץ כיום שיודעת להתמודד עם מטופלים שיש להם גם רקע נפשי וגם רקע פיזיולוגי", אומרת ל'. "מילא אם הטיפול שלי בקנאביס היה רק עבור הרקע הנפשי. הייתי יכולה לומר, אוקיי, כאן מציעים לי טיפול שונה וזו הגישה והדרך שלהם. אחרי הכול, הקנאביס לא הספיק לי ולכן אני פה. אלא שבמקרה שלי, הקנאביס מספק הקלה בעיקר לתסמיני מצבים פיזיולוגיים. אני סובלת מקרוהן, פיברומיאלגיה ואנדומטריוזיס. אלו מצבים שקיבלתי עבורם רישיון לקנאביס אחרי שניסיתי פשוט הכול. עכשיו מאלצים אותי לוותר על הטיפול הזה אם אני רוצה להתאשפז.
האם הגעת לאשפוז עם חוות דעת רפואית שמבהירה את הצורך בקנאביס?
"ועוד איזו חוות דעת רפואית. הצגתי בפניהם את התוכנית הטיפולית המפורטת והמלאה שבנה עבורי מומחה גסטרו וכאב. מבחינתם, זה או בדרך שלהם או בכלל לא".
ומהי בעצם הדרך שלהם?
"הפתרון שלהם כרגע הוא לתת לי משככי כאבים. זה כמובן לא ייתן מענה לתהליכים הדלקתיים שה-CBD מספק. אני אוכל לקבל שמן בבוקר ובצוהריים בפיקוחם ובהתאם לפניות צוות המחלקה למסור לי את הטיפול שלי. בערב ייתכן שאוכל גם לאדות מעט תפרחות. גם זה היה רק אחרי שממש התחננתי. הסכמתי לתנאים האלה כי הרגשתי שאני ממש זקוקה לטיפול הנפשי הזה. אני מבינה שיש כאן בעיה רצינית מאוד שרק תחמיר בשנים הקרובות בכל מחלקות האשפוז. הם לא בונים שום תשתית שתספק פתרון לאוכלוסייה הזו. זה מנע ממני להגיע לטיפול יותר משנתיים כי ידעתי שהרישיון שלי והחוקים של המחלקות הולכים להתנגש".
למה בעצם הם מסרבים לתת לך להשתמש בקנאביס לפי תוכנית הטיפול?
"הסבירו לי שהקנאביס לא יכול להיות עלי כי יש איתי אנשים שיש להם עבר של שימוש לרעה בקנאביס. אני באמת ממש מבינה את זה. אבל אם זה ככה, למה אין מחלקות ייעודיות למטרה הזו? הרי רוב הנפגעות על רקע מיני והמתמודדים עם PTSD כבר מטופלים בקנאביס. לא מספיק שאין כיום כמעט בשום מוסד פסיכיאטרי מחלקה ייעודית למתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת, עכשיו גם אין פתרון למטופלים בקנאביס? האם עלי לוותר על הטיפול בבעיות הפיזיולוגיות שלי אם אני רוצה טיפול נפשי? התשובה היחידה שקיבלתי היא שצוות המחלקה 'לא יכול כל היום להיות צמוד אלי ולפתוח לי את ארון התרופות'. לא ביקשתי שכל היום יהיו סביבי, רק שינפיקו לי מדי יום את הכמות שאני צריכה".
על המטופלים להמשיך ולהציף את הסוגייה
"עד כמה שידוע לי, אין כיום נוהל ברור של משרד הבריאות בנדון וגם היק"ר אינו עוסק בכך", אומר ד"ר יהודה ברוך. ד"ר ברוך ניהל את בית החולים אברבנאל בין השנים 2004-2014 ונחשב כאחד מאבות מתווה המדיקליזציה של הקנאביס בישראל. במשך שנים, תקופה ארוכה לפני הקמת היק"ר, הוא הנפיק רישיונות לעשרות אלפי מטופלים. "מכיוון שהשירות הפסיכיאטרי לא טרח להעמיק בסוגיית הקנאביס והיק"ר לא מעמיק בסוגיית מתמודדים הנפש, אין היום כל תיאום".
ולמה לדעתך קיים הפער הזה? למה בתי החולים הפסיכיאטריים לא משתפים פעולה עם תוכנית טיפולית שבונה רופא מומחה ומאושרת על ידי משרד הבריאות?
"קנאביס, עם כל תכונותיו הרפואיות הטובות, הוא עדיין חומר פסיכואקטיבי. בעיקר זנים עשירים ב-THC. צריכה שלו עלולה להחמיר את מצבם של חולי סכיזופרניה או הפרעות פסיכוטיות אחרות. תמיד קיים חשש של זליגת חומר ממטופלים שזקוקים לכך למאושפזי המחלקה שצריכת קנאביס עלולה להחמיר את מצבם".
איך ניתן לגשר על הפער הזה ולמצוא פתרון שישמור על כולם?
"הפתרון לקונפליקט הזה דורש יוזמה של המטופלים. צריך לפנות לפורום מנהלי בתי החולים הפסיכיאטריים, להציג להם את הסוגייה ולבדוק פתרונות אפשריים בשיח משותף".
רוצה טיפול ייעודי? תצטרכי להתאפק
בינתיים, נראה שהנושא הזה נמצא הרחק מהשיח המרכזי של עולם הרפואה. כשקוראים את הסיפור של ל', אי אפשר להתעלם מהסטיגמה שמגיעה לא פעם מצד הממסד הפסיכיאטרי כשזה נוגע לפוסט-טראומטיים, ובעיקר לאלו המתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לעתים קרובות, מתבצעות אבחנות שגויות כמו הפרעת אישיות גבולית בעבודה עם אוכלוסייה זו. פעמים רבות הם נתפסים כאוכלוסייה ש"מחפשת עימותים" ושנוטה "לסבך עניינים". הדרישה לצרוך קנאביס במחלקה, אם כן, עשויה בקלות להיתפס כפרובוקציה כשאין את הרגישות הבסיסית וההבנה כי מדובר בטיפול חיוני.
"במשך שנתיים ניסיתי לשרוד ולהתמודד בלי הטיפול הזה", משתפת ל'. "גם ככה הייתה קורונה ואמרתי לעצמי שאנסה לעשות אשפוז לעצמי בבית, אבל זה לא עובד. הגעתי לאשפוז כשאני תשושה לחלוטין ומשוועת לטיפול ראוי. האם הטיפול הפיזיולוגי שלי אמור להיקטע בגלל זה? אני שואלת את עצמי, המקום הזה כפוף למשרד הבריאות? אם כן, למה הוא לא פועל על פי מתווה המדיקליזציה?"
מה המצב כרגע? איך את מתמודדת עם הדרישות של המחלקה?
"בהתחלה פשוט ניסיתי לעמוד בזה, אבל התקשיתי מאוד. העבירו אותי לבידוד במחלקה ובסופו של דבר אפשרו לי לצרוך רק שמן. ברישיון שלי כתוב בפירוש שאני מקבלת 30 גרם תפרחת ו-10 שמן. בלי המינון הזה אני פשוט מתפוצצת מכאבים. כל מחלה שציינתי מגובה במסמך רפואי שנמצא אצל הצוות כאן ועדיין מסרבים לאפשר לי לצרוך את התרופה שלי. הבוקר קיבלתי התקף זעם אחרי שהייתי מוצפת רגשית וסבלתי מכאבים בלתי נסבלים. כשהתחננתי לקנאביס בבוקר כדי למנוע את התקף הזעם, לא הקשיבו לי. כשהרגע הבלתי נמנע הגיע ואיבדתי את העשתונות, צוות המחלקה פשוט דרש ממני להפסיק מיד לבכות ולצרוח. מבחינתם אני צריכה לקבל THC רק בערב ובכלל, אני אמורה להיגמל מהקנאביס".
בזמן שהרופא המומחה והיק"ר חושבים שאת צריכה לקבל קנאביס.
"בדיוק. האבסורד הוא שהתקף הזעם שחטפתי נבע מהניתוקים שחוויתי שהתעצמו בגלל שהכאב פשוט גמר אותי. השמן לא עזר לזה, הייתי זקוקה למענה המיידי של האידוי ולא הסכימו להביא לי".
אז נכון להיום, פשוט אין מענה שנותן לך פתרון מלא
"מנהלת המחלקה אמרה לי שאולי בעוד 5-10 שנים יהיו מחלקות אשפוז שיודעות לטפל בפוסט-טראומטיות מורכבות עם רישיון לקנאביס. בינתיים, אני מוזמנת להגיע מחר למחלקת אשפוז יום בתקווה שיקבלו אותי. גם אם יקבלו אותי לאשפוז יום, זה אומר שאני בין 08:00-14:00 ללא קנאביס. אופציה נוספת שניתנה לי זה לבקש אינטייק במחלקה ייעודית לפוסט-טראומה מורכבת בבאר יעקב. זמני ההמתנה לאינטייק הם חצי שנה ואם יקבלו אותי, אחכה עוד חצי שנה עד לתחילת הטיפול. אפשרות נוספת היא להיכנס לרשימת המתנה למרכז תמר המתמקד בטיפול בנפגעות תקיפה מינית. שם ההמתנה תהיה שנתיים. למשרד הבריאות כנראה יש דברים דחופים יותר להשקיע בהם. באמת שלא ברור לי באיזו מדינה אני חיה".