חבר שחזר מהודו אולי סיפר לכם עליו, יכול להיות שנתקלתם בו בחנות אביזרי עישון בלב ת"א, ואפילו יש מצב שסתם שמעתם את השם שלו והוא פרח לכם מהראש. אבל עכשיו הגיע הזמן להכיר אותו מחדש: צ'ילום, אחד מכלי העישון העתיקים ביותר, המקושר כמעט לראשית ההיסטוריה המודרנית של השימוש העולמי בקנאביס למטרות פנאי, רפואה ודת.
צ'ילום הוא כלי חרס קרמי המשמש לצריכת קנאביס בעישון. ליתר דיוק קנאביס בתצורה אחת בלבד הנקראת ג'אראס – מיצוי קנאביס מוצק וגמיש שדומה מעט לחשיש – אשר נעשה בו שימוש לאורך מאות רבות של שנים, ולפי מקורות מסוימים אפילו לאורך אלפי שנים. בערך מאז שבני האדם הראשונים למדו לעבד וליצור כלי חמר פרימיטיביים.
צורתו של צ'ילום תהיה תמיד צורת חרוט חלולה בעלת קוטר משתנה הדומה מעט למקטרת רחבה מאוד. למרות שהצ'ילומים העתיקים ביותר היו עשויים כולם מחמר פשוט, היום ישנם חומרים רבים מהם ניתן לייצר צ'ילום, כולל קריסטל וזכוכית צבועה, תערובות פיברגלס, שיש ואבנים מסוגים שונים. מאפיין עיקרי נוסף של צ'ילום שהולך לעיתים לאיבוד בעיצוב הוא חלק צר יותר, בערך באמצע כלי העישון, שמטרתו להכיל גוף חיצוני קטן (בדרך כלל אבן חצץ זעירה) שימנע מלכלוך שרוף להגיע מהצד אליו נדחסת תערובת העישון אל הצד ממנו נשאף העשן אל חלל הפה. מאפיין נוסף ומסורתי (בהודו, נפאל וסרי לנקה בעיקר) שלא ממש עשה "עלייה" לארץ הוא מפית בד (מכונה "סאפי") הנכרכת סביב צדו של הצ'ילום ממנו נשאף העשן, כדי לצנן אותו וכדי לוודא שאף גרגיר של תערובת עישון שרופה לא מוצא את דרכו אל הפה.
השימוש בצ'ילום מתוארך לכל הפחות לתחילתה של המאה ה-17 ואפילו לפני כן, בין היתר בכתבי קודש רבים שכתבו בני זרמים דתיים רבים בהודו העתיקה, בפריטי אומנות רבים מאותה התקופה ואף בספרי היסטוריה המתארים את השימוש בצמחים רפואיים במאות הקודמות באזור אסיה ומזרח אירופה. בכל אותה התקופה, כמו גם היום, שימוש זה מתאר בדרך כלל עישון של ג'אראס ולא של תפרחת קנאביס גרוסה, אם כי ייתכן כי כמה מקורות עושים שימוש דווקא בדרך השנייה, בה שיירי תערובת עישון שרופים הם נפוצים הרבה יותר.
שימוש בקנאביס בעזרת צ'ילום נעשה בעיקר לאותן שלוש מטרות המתקיימות עד היום: דת (בעיקר זרמים מסוימים בדת ההינדואיזם, כמו גם בדת הרסטפארי המפורסמת), רפואה ופנאי. בפרט לצרכי רפואה, השימוש בג'אראס בהודו במאות ה-18 וה-19 היה נפוץ אפילו יותר מאשר בסין העתיקה. בטקסים דתיים עתיקים הצ'ילום שימש כאייקון סמלי או כלי שמש לריצוי נפש האדם ופיתוח הקשר עם האלים, העלאת מנחה והנחיית תפילה, ולצרכי פנאי. את זה אפשר לראות הלכה למעשה גם היום, במקומות רבים בהודו אליהם ישראלים אוהבים לטייל, בדיוק באותה הצורה בה זה כבר קורה לאורך מאות שנים.
עישון ג'אראס בעזרת צ'ילום הוא תהליך מעט מסובך יותר לעומת גלגול של תפרחת גרוסה לכדי סיגריית קנאביס (ג'וינט). ההליך כולל "מריחה" פנימית של "נחש" ג'אראס (גוש חומר שרודד עד כדי צורה דמוית חוט) על גבי החרס החשוף בצורה ספירלית, באופן שיהדק אותו די כדי שלא ייפול, אך יהיה רופף מספיק כדי לאפשר לו להישרף. בקיצור, קצת מסובך. לכן, גם היום מדובר בדרך נפוצה הרבה פחות לצרוך קנאביס באופן כללי, שלא לדבר על קנאביס רפואי שאינו נמכר בתצורה הזאת מלכתחילה. כיוון שהדרך היחידה להכין ג'אראס היא בעזרת גישה לכמות גדולה יחסית של צמחי קנאביס חיים ולא לקציר מיובש ומעובד, אפילו הכנה ביתית של ג'אראס על ידי מטופלים בעלי רישיון לקנאביס היא לא נפוצה. לכן, התחום כולו אפילו לא ממש נמצא "בחיתוליו" בישראל, אלא פשוט לא נמצא. זאת בעיקר בשל מורכבות יחסית וכמעט אפס יתרונות על פני כל שיטת צריכה אחרת של קנאביס, מלבד אולי קצת אותנטיות.