תקופת המבחנים לוקחת את המגזר הסטודנטיאלי לקצה גבול היכולת ודווקא כשהוא בא לטרוף את העולם, מתברר שאין לו תיאבון. הריטלין גמר אותו. וגם אותי. נזרקתי בסלון, עצמתי את העיניים וחלמתי שהחיים שלי חוזרים אליי בחזרה. בחלום אני מבלה, מתמנגל בחלל חשוך, מרים איזה דרינק, צריך להשתין ומתגלגל לכיוון השירותים הפנויים שטרם הספיקו להתמלא. כשהתעוררתי, החלטתי לנסות להגשים חלום. נסעתי לנמל חיפה להפקת Port2Port.
נתחיל מהסוף. הערב הזה ידע גם עליות וגם עליות חדות במיוחד. לא היה בו רגע אחד של נפילת מתח או רגע שבו מישהו מצוות החברים התלונן על משהו. המחשבה על לארוז את עצמנו לכיוון הבית לא התעוררה עד 5 לפנות בוקר, ואף אחד לא תהה אם מישהו יחזיר לו אי פעם את השעה ורבע האלה שהוא השקיע בדרך הלוך. כבר בכניסה היה ברור שאנחנו עומדים לצלול אל תוך חוויה שתיחרט בזיכרוננו לעוד הרבה זמן ושהמאמץ לצאת מהבית השתלם במיוחד.
שמענו מרחוק את הקולות הרועמים שבקעו מן הנמל, הלכנו בעקבותיהם והגענו לכניסה. סריקת הברקודים עברה ביעילות ואחרי הליכה של 50 מטר נחשף הפלא: רייב אלקטרוני בניחוח ים ואווירה חורפית שחולק לשלוש רחבות שונות - קונטיינר שישמש כניידת שידור לייב לשואו-קייסים של מיטב הקולקטיבים בישראל, רחבת גרוב באוהל חממה ענקי והאנגר מפלצתי שישמש כקרקע אולטימטיבית למוזיקת טכנו אימתנית.
תחילה נכנסנו לאוהל. שם, תחת שתילי עצים ונורות זהובות שנועדו לגרום לנו לפרוח, מצאנו את צמד הגרזנים. רד אקסס כמו רד אקסס גם הפעם לא אכזבו. הם סיפקו סט של שעתיים בו זרקו את הקהל באוויר, סחפו אותו אל מעוז חפצם וחרטו על ליבו עם גרסתם ל-Spirtual Healing האגדי של חואן. זו הייתה בסך הכל תזכורת קטנה למי ששכח מי ההרכב האלקטרוני הישראלי הנכון ביותר ל-2020. יצאנו משם נסערים והמשכנו לקונטיינר.
למי שתהה, להיכנס אל תוך קופסת מתכת ענקית שעד לפני רגע הכילה את ערימות הפריטים שהזמנו מעלי אקספרס ועכשיו לרקוד בתוכה תחת שידור לייב זו חוויה סוריאליסטית. החלל החשוך הוא סוג של הכלאה בין "בוילר רום" להרצאות "טד", זכה לתפאורה מינימליסטית שכללה נורות לד כחולות, כמה ספוטים צהובים עדינים וצחי בן עמרם אחד שסיפק מוזיקת דאנס אלקטרונית מלטפת במיוחד.
האיש שעומד מאחורי הקוקטיילים בג'ספר ג'ונס, מתגלה כמי שצריך לעמוד גם מאחורי עמדת הדיג'יי. בניצוחו, הרגשנו כמו מארז של ג'קט אדידס שנפל למים בעת השיט והתחמק מן היעד הסופי. כל שנותר לנו הוא ליהנות מסחף גלי הסאונד העמוקים שלו עד שניפלט החוצה. וכשזה יקרה? יבוא צונאמי. לא פחות.
בתום סט טכנואידי בועט של רומן פלוגל הגרמני, הגיע התור שלה. ההאנגר חיכה רק לה. ב-2018, סיפרה אמלי לנס בראיון מרגש ל-Mixmag על מות אימה, על מעבר המגורים שלה לבית סבתה ועל עצם העובדה שנאלצה לנקות שירותים בכדי לעזור לה לסגור את החודש. בגיל 15 היא אותרה ע"י סוכנות דוגמנות שסיפקה לה למעשה עבודה שגם תכניס מספיק כסף בכדי לעזור לסבתה וגם תשאיר לה מספיק זמן להתעסק בקריירה המוזיקלית עליה היא חלמה.
עשור וחצי לאחר מכן, לנס שוטפת את נמל חיפה בצליליה הרועמים שתובלו בכלי הקשה ומינימום של ווקאל. היא מדגמנת הצלחה. הקהל שורק לה, מוחא כפיים, זז ומחייך תחת מופע לייזרים שעוטף את הסאונד האימתני שלה שנראה כי הותאם לטמפרמנט הישראלי. לנס נהנית, גם היא בתנועה מתמדת והקהל מגיב בהתאם. ללילה אחד היא הופכת לאחת משלנו. מעל כל צל של ספק המפגש בין הבלגית לנמל הוא החוויה הימית הטובה ביותר שידענו מאז שצפינו בפופאי לראשונה. כשהתעוררתי למחרת, הבנתי שהגשמתי חלום. הפלגתי בתוך ים של הנאה. והמחיר של זה? מועד ב'.