לא היה נעים להיות אוהד מכבי תל אביב בכדורגל בסוף החודש שעבר. אם לא הספיק שהיא הפסידה 2:0 להפועל באר שבע במשחק העונה, אוהדיה גם היו צריכים לשמוע על מעלליו של שחקן הקבוצה, שגיב יחזקאל.
יחזקאל לא זומן לסגל מכבי במשחק נגד אלופת המדינה, שנערך לפני כשבועיים וחצי. במקום לשבת ביציע כמקובל במצבים כאלה, החליט החלוץ - לפי ידיעה שפורסמה ב"וואלה!" למחרת המשחק - לנקוט גישה אחרת. בשעה שחבריו נאבקו על הדשא כדי להשיג נקודות חשובות, הוא ראה את ההתמודדות בטלוויזיה. משם הוא מיהר למסיבה, שבה בילה דווקא עם חבריו מהפועל ת"א, היריבה העירונית והשנואה.
חלק מהאוהדים זעמו על יחזקאל בעקבות הבילוי, קראו לו לעזוב את מכבי או פשוט ראו בהתנהגותו דוגמה לחוסר רצינות ומחויבות. מנגד, רבים בצד הצהוב לא הבינו על מה המהומה, וזעמו על העיסוק התקשורתי בנושא. אחרי הכל, רק בקיץ שעבר הגיע יחזקאל למועדון מאותה הפועל ת"א, אחרי תקופה ארוכה במדים האדומים. האם ניתן לצפות ממנו, בחור בן 21, שישאיר מאחור בבת אחת את כל החברים? האם אפשר בכלל לצפות מספורטאים מקצוענים, שמקבלים כסף על עבודתם, להזדהות עם הקבוצה שלהם כל הזמן, גם מחוץ למגרש?
אלא שזה בדיוק מה שרבים מהאוהדים מצפים לו: שהשחקנים יאמצו את "ערכי המועדון", כפי שמכונה ההזדהות עם הקבוצה, ולפעמים גם תכונות שמיוחסות לה - ווינריות, רוח לחימה, אפילו השקפות פוליטיות. אם חברויות אישיות בין שחקני קבוצות יריבות עוד איכשהו באות בחשבון, הרי שאילו יחזקאל היה מגיע כאוהד למשחק של הפועל, סביר להניח שאוהדי מכבי לא היו סולחים לו לעולם. יותר מזה: מכדורגלנים וכדורסלנים מצופה לחגוג עם האוהדים אחרי משחקים, לחתום להם, לשיר איתם שירי עידוד (או שנאה כלפי היריבה), לאמץ את סיסמאות המועדון בפוסטים בפייסבוק, ובאופן כללי להפוך לסמלים - ולא שכירי חרב, שיכולים לנדוד בכל רגע ליריבה המושבעת.
וכאן טמונה האשליה הכי גדולה של הספורט המקצועני. גם אוהדי מכבי חיפה, לדוגמה, יודעים שהשחקנים שלהם לא בהכרח גדלו על החולצה הירוקה. גם הם יודעים שהמחשבה שהשחקנים מסורים למועדון באופן מוחלט, כמוהם, היא פנטזיה ילדותית. ובכל זאת, אף אחד לא רוצה להרגיש שבעיני השחקנים הקבוצה האהובה שלו היא בסך הכל עוד מקום עבודה. הספורטאים עצמם, כמובן, יודעים את זה: לא במקרה ערן זהבי וטל בן-חיים, שכמו יחזקאל עשו את הדרך מהפועל למכבי, הקפידו להתגרות במשחקים באוהדים האדומים, מוכיחים נאמנות לקבוצתם החדשה. אריאל הרוש, קפטן בית"ר ירושלים לשעבר וכיום שוער הפועל ת"א, הפגין את מחויבותו לאותם אוהדים כשהחווה לעברם את סמל הפטיש והמגל כבר באימון הראשון שלו.
ההזדהות עם המועדון היא אשליה שאף אחד לא ממש רוצה לנפץ. כדורגלנים וכדורסלנים פעילים, שפנינו אליהם לצורך הכנת הכתבה הזאת, סירבו לדבר - אולי מחשש לתגובות האוהדים. אלה, מצדם, נוהגים להפציר בשחקנים "לשחק בשביל הסמל", ולהפטיר מדי פעם קלישאות כמו "פעם היו כאן סמלים, היום הכל זה כסף". אלא ששיחות עם ספורטאי עבר בולטים, לצד לא מעט דוגמאות מחו"ל, מראות שהמצב מורכב ומעניין יותר. לפחות חלקם מייחסים לאהדה האישית השפעה על השיקולים המקצועיים, וכשהיצרים מתלהטים על המגרש - זאת לא רק הצגה לקהל. ובכל זאת, שמענו גם כמה דברים שהאוהדים ישמחו פחות לדעת.
אהד את בית"ר, הפך לסמל בהפועל
יגאל אנטבי נחשב לאחד הסמלים הגדולים של הפועל ת"א בכל הזמנים. הוא רשם 351 הופעות במדים האדומים, זכה בהם באליפות ובשלושה גביעים, היה חלק מ"המסע המופלא" של הפועל בגביע אופ"א ב-2002 (שבו הדיחה קבוצות פאר כמו צ'לסי ופארמה), ופרש במדיה מכדורגל מקצועני ב-2014.
אלא שבתור ילד אנטבי היה דווקא צהוב. "אהדתי בכלל את בית"ר, או לפעמים את מכבי. זה השתנה עם הגיל, אתה יודע איך זה ילדים", הוא אומר לנו. בהתאם, הוא גדל במחלקת הנוער של מכבי ת"א, ונדד בכמה קבוצות בליגה עד שהתמקם בהפועל. "אחר כך, כששיחקתי נגד מכבי או בית"ר בבוגרים, לא חשבתי על זה בכלל. אף פעם. שכחתי מזה לגמרי".
בניגוד להפועל של היום, שמתקשה להשאיר שחקנים בשורותיה בגלל צרותיה הכלכליות, בתחילת העשור הקודם כיכבו בשורותיה שחקנים בולטים נוספים שהפכו לסמלים, ובהם ואליד באדיר, סלים טועמה ועומרי אפק. ובכל זאת, אומר אנטבי, "אף אחד בהפועל לא אמר לי אף פעם 'אני לעולם לא אלך לשחק במכבי או בבית"ר'. לא דיברנו על דברים כאלה, כל אחד עשה מה שהוא רוצה. אם שחקן ראה שבתקופה מסוימת השחקנים מסביבו עוברים לקבוצות אחרות, והיתה הצעה רצינית, היו חושבים על זה".
קשה לבוא בטענות לבחירות הקריירה של אנטבי, או אפילו לאלה של חברו לקבוצה יוסי אבוקסיס, שהיה משחקניה הבולטים של בית"ר לפני שעבר לאדום. נדיר שספורטאים גדלים ומתבגרים בלי לאהוד קבוצה כלשהי, אבל גם נדיר שהם מוצאים את עצמם משחקים בה לאורך כל הקריירה. היכולת, הנסיבות והסוכן יכולים להוביל אותם לכל מקום. בחוזה השחקן מתחייב לתת לקבוצה את זמנו, מרצו וגופו, אבל אי אפשר לכפות עליו לתת לה גם את לבו.
אלא שדווקא גוסטבו בוקולי, משחקניה המובילים של מכבי חיפה בעשור האחרון, מציג גישה שונה. בוקולי, שתלה את הנעליים בעונה שעברה, גדל בכלל בסאו פאולו שבברזיל. בניגוד לשחקנים ישראלים, מזרים הציפיות הן בדרך כלל שונות: הם הרי לא גדלו בתרבות הספורט המקומית, ועל כן מקוטלגים כשכירי חרב כמעט באופן אוטומטי. ובכל זאת, התקופה במדים הירוקים היתה מבחינת בוקולי חווייה רגשית עוצמתית.
"מהשנה הראשונה הרגשתי מהקהל חיבוק שחבל על הזמן", מספר הקשר. "זה השחקן שעושה את זה. אם הוא מראה לקהל ולמועדון שהוא מחויב ועושה הכל, מקבלים יחס כזה מהר. אם זה לוקח יותר זמן – אז זה בגלל השחקן, הוא לא נתן מעצמו מספיק. נכון שזה כבר לא כמו פעם, ששחקן שלבש חולצה היה רוצה לסיים איתה את הקריירה שלו, אבל עדיין יש שחקנים שמחויבים לקבוצה, לא משנה מה".
מכבי חיפה נחשבת בעיני רבים לקבוצה הגדולה ה"נייטרלית" של הכדורגל הישראלי, שמעורבת ביריבויות עזות פחות ממכבי ת"א, הפועל ת"א או בית"ר. למרות זאת, בוקולי זוכר מציאות אחרת בחדר ההלבשה מזו שמתאר אנטבי. "בטח ששמעתי שחקנים אומרים דברים כמו 'בחיים אני לא אשחק בקבוצה הזאת'. חלק מהם באמת עומדים בהבטחות האלה, חלק לא".
כיף לראות את האקסית סובלת
הנטייה לנדוד בין יריבות מושבעות מאפיינת כבר לא מעט שנים את הכדורגל הישראלי, גם בגלל גודל השוק: כשאין הרבה אופציות לשדרוג בחוזה, טבעי שהשחקנים יקפצו על ההזדמנויות שנקרות בדרכם. במכבי ת"א משחקים כיום ארבעה שחקנים שעברו בקבוצה הבוגרת של הפועל - יחזקאל, טל בן חיים (החלוץ), נוסא איגיבור ועדן בן בסט. בהפועל משחקים שני שחקנים שעשו את המסלול ההפוך - בן רייכרט ועומרי אלטמן. אין צורך בזיכרון ארוך במיוחד כדי להיזכר בערן זהבי, גילי ורמוט, יוסי שבחון, ברוך דגו או וינסנט אניימה, שבעבר שיחקו גם הם בשני המועדונים.
במדינות אחרות בעולם המצב שונה. בדרבי הגדול של ארגנטינה, ה"סופר קלאסיקו" בין ריבר פלייט לבוקה ג'וניורס, אפשר למצוא רק שחקן אחד שנדד בין המועדונים: ג'ונתן מאידנה שעבר מבוקה לריבר (ונחת בעוד כמה תחנות בדרך). ב"אולד פירם", הדרבי של גלזגו שבסקוטלנד, התמונה קיצונית עוד יותר: רק חמישה שחקנים מאז מלחמת העולם השנייה שיחקו גם בריינג'רס וגם בסלטיק. אחד מהם, קני מילר, משחק כיום בריינג'רס. ובניגוד למצב בין מכבי להפועל, אף אחד מהשחקנים הללו לא עבר ישירות מקבוצה אחת לשנייה. כולם שיחקו בדרך בקבוצות נוספות, ונתנו לדם של האוהדים הסקוטים להתקרר מעט.
אלא שגם כמה מהסמלים הגדולים בכדורגל העולמי גדלו הרחק מהקבוצות שבהן הם פרחו. ויין רוני, הפנים של מנצ'סטר יונייטד בשנים האחרונות, גדל בכלל בעיר ליברפול כאוהד מושבע של אברטון, וכבש לא מעט שערים בקבוצות הנוער והבוגרים של המועדון. בליברפול לא אוהבים קבוצות ממנצ'סטר, בלשון המעטה, אבל רוני הצעיר בכל זאת עזב ליונייטד, והיום קשה לדמיין אותו לובש מדים שאינם אדומים-לבנים.
דרומה משם, בלונדון, נוהגים אוהדי טוטנהאם לשיר להארי קיין "הוא אחד משלנו". אלא שקיין היה אוהד היריבה השנואה ארסנל כילד, והגיע לצד הלבן של העיר רק לאחר שלא הסתדר בקבוצת הנוער שלה. מאז הוא כבש חמישה שערים בארבעת משחקי הדרבי האחרונים, כולל שער שמנע מארסנל ניצחון בשבוע שעבר. "כל גול נגדם יותר מתוק מהקודם", אמר קיין אחרי המשחק.
ברחבי אירופה אפשר לראות כדורגלנים עוברים תמורת סכומי עתק לקבוצות גדולות יותר, גם אם הן יריבות שנואות. רק הקיץ, בגרמניה, מאטס הומלס עבר מבורוסיה דורטמונד ליריבה הגדולה באיירן מינכן תמורת כ-35 מיליון יורו, ובאיטליה גונזאלו היגוואין נדד מנאפולי ליובנטוס תמורת 90 מיליון יורו, למרות מחאות האוהדים. גם במציאות הזאת יש מי ששומרים על הרומנטיקה: פרנצ'סקו טוטי עדיין משחק בגיל 40 ברומא, קבוצתו היחידה בקריירה המקצוענית, שאליה הצטרף עוד בגיל 13. ומאז שליאו מסי, בעיני הרבים הכדורגלן הטוב בעולם כיום, עזב בילדותו את ארגנטינה, הוא מעולם לא שיחק בקבוצה שאינה ברצלונה.
"סליחה על עברי המכוער"
אם מסי יחליט יום אחד לחרוג מהנאמנות הזאת, אוהדי בארסה כנראה ייזכרו בטראומת לואיס פיגו. כוכב העבר הפורטוגלי של ברצלונה הספיק לזכות איתה באליפות, לצבוע את שיערו לאדום-כחול ולשאוג עם האוהדים: "מדריד, בכיינים, הצדיעו לאלופה", לפני שעבר לריאל מדריד ב-2002 בגלל מחלוקת על החוזה. במשחק הראשון שלו נגד ברצלונה, בקאמפ נואו, האוהדים הזועמים הניפו שלטים בגנותו והשליכו לעברו חפצים, כולל ראש חזיר.
פיגו, כמו אנטבי, טען בדיעבד שלא הרגיש מוזר ללבוש פתאום את החולצה הלבנה ולשחק נגד ברצלונה. החששות שלו היו מקצועיים וביטחוניים. "התכוננתי למשחק הזה כמו לכל משחק. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה איך לבצע את התפקיד שלי על המגרש כמו שצריך", אמר בראיון למגזין 4-4-2. "אבל הייתי השחקן היחיד בעולם ש-100 אלף איש היו נגדו, וחששתי שאיזה מטורף יעשה משהו טיפשי".
ובכל זאת, לפעמים הרגש גובר. פרנק למפארד, שחקן צ'לסי במשך 13 שנים ומלך שערי הקבוצה, עבר לפני שנתיים במנצ'סטר סיטי, ומצא את עצמו משחק נגד קבוצתו לשעבר. את שער השוויון שמנע מצ'לסי ניצחון כבש, איך לא, למפארד. "אני מקצוען, אבל הרגשות מעורבים. היו לי שנים נפלאות עם אוהדי צ'לסי ולא ככה רציתי להיפרד מהם", אמר למפארד ההמום אחרי המשחק. כדורגלנים רבים אף נוהגים שלא לחגוג שערים נגד קבוצותיהם לשעבר, מעין הפגנת כבוד כלפיהן.
ויש גם שחקנים שכמו פיגו בשעתו, לא עושים את ההפרדה בין היציע למגרש. בלם ברצלונה ג'רארד פיקה, למשל, לא היסס לומר בראיונות שהוא "מאחל רק רע לריאל מדריד". באנגליה, במהלך חגיגות הזכייה בגביע של ארסנל ב-2015, שאל שחקן הקבוצה ג'ק ווילשר את האוהדים: "מה אנחנו חושבים על טוטנהאם?" ונענה: "חרא". לאחר מכן הוא שאל: "ומה אנחנו חושבים על חרא?", והאוהדים הנלהבים השיבו: "טוטנהאם".
כמו גוסטבו בוקולי, גם השוער ולדימיר סטויקוביץ' שיחק במכבי חיפה. לפני שהוא עבר אליה, ואחר כך לנוטינגהאם פורסט האנגלית, הוא הספיק לעורר שערוריה במולדתו, סרביה. אחרי שגדל בכוכב האדום בלגרד, שיחק במדיה ואף החזיק בחברות במועדון, חתם סטויקוביץ' בשורות היריבה הגדולה פרטיזן. משחק הדרבי בין שתי הקבוצות הללו הוא אחד הטעונים בעולם, ובמקרים רבים מוביל לקטטות אוהדים, דקירות ואפילו מקרי רצח. במשחקו הראשון בפרטיזן בשנת 2010, התעקש סטויקוביץ' לעלות לשחק בשער, למרות איומים על חייו מצד שני הקהלים. אחרי שפרטיזן ניצחה הוא רץ ליציע האוהדים השרופים של הקבוצה וחשף חולצה שעליה נכתב: "סליחה על עברי המכוער".
סמל האופוזיציה מפרגן למכבי
בצמרת הכדורסל העולמי, כלומר ב-NBA, אפשר להבחין בשתי מגמות הפוכות. מצד אחד, שני שחקנים מהגדולים בהיסטוריה שפרשו השנה, קובי בראיינט (לוס אנג'לס לייקרס) וטים דאנקן (סן אנטוניו ספרס), הם ללא ספק סמלים שמזוהים עם קבוצה אחת - וכך גם רבים מכוכבי העבר של הליגה, כמו מייקל ג'ורדן, לארי בירד או מג'יק ג'ונסון.
מנגד, אחת לכמה שנים מעמידה אחת מקבוצות הליגה תקציב גדול, בונה "דרים טים" ומגייסת כוכבים המזוהים את יריבותיה, מהלך שבדרך כלל מעורר אנטגוניזם. כזו היתה מיאמי היט, שב-2010 את לברון ג'יימס מקליבלנד וזכתה איתו פעמיים באליפות, לפני שהוא חזר לאוהיו וזכה בטבעת גם עם הקאבלירס בשנה שעברה. המרשעת התורנית היא גולדן סטייט ווריורס, שכדי להתאושש מאובדן אותה אליפות גייסה הקיץ לשורותיה את קווין דוראנט, אחרי תשע שנים באוקלהומה סיטי ת'אנדר.
ובישראל? התחושה ששחקני הליגה מונעים אך ורק משיקולים כלכליים, ולא מתוך רגש, נראית כאחת הסיבות העיקריות לחוסר העניין בליגה המקומית. בעבר, בתקופת שלטון היחיד של מכבי ת"א, רבים האשימו אותה בניצול כוחה הכלכלי כדי להחתים את שחקני יריבותיה על חוזים גדולים ואז לייבש אותם על הספסל, במטרה לדכא תחרות. אבל גם כיום, כשהליגה פתוחה יותר, מעטים השחקנים שהופכים לסמלים: הליגה מוצפת בשחקנים זרים, בדרך כלל אמריקאים, שבדרך כלל עוברים מקבוצה לקבוצה אחרי עונה אחת.
גם הישראלים המובילים לרוב לא מפגינים נאמנות יתרה. בשתי קבוצות הכדורסל הגדולות בארץ כיום, מכבי ת"א והפועל ירושלים, משחקים כיום ארבעה שחקנים עם עבר מעורב. גיא פניני ויוגב אוחיון עברו מהבירה לתל אביב, בעוד שיותם הלפרין וליאור אליהו עשו את הדרך ההפוכה. בתל אביב עצמה יש רק שחקן אחד ששיחק בשתי הקבוצות של העיר, רביב לימונד מהפועל, דבר הנובע גם מפערי התקציב והרמה בין השתיים.
במצב כזה, אוהדי הכדורסל בישראל שאינם נמנים על מחנה מכבי, נאחזים לעתים ב"אנטי-סמלים" - שחקנים שמעולם לא דרכו במועדון הצהוב מתל אביב. כזה הוא מאמן מכבי אשדוד מאיר טפירו, ששיחק במשך לא פחות מ-23 עונות, עד שפרש בשנה שעברה במדי קריית גת. רבים זוכרים איך טפירו מירר בבכי בגמר הפלייאוף ב-2007 בין הפועל ירושלים למכבי, לאחר שהורחק בעבירה חמישית שנויה במחלוקת שעלתה לירושלים במשחק. אלא שבשיחה איתו הוא מדגיש שהיריבות היתה מקצועית לחלוטין. "אתה תמיד רוצה לנצח את מכבי ת"א, כי זה יוקרתי וגם כי זה משמח את הקהל, אבל אין שום שנאה בקרב השחקנים כלפי מכבי. להפך, לי יש הערכה עצומה כלפיה".
יריבים ל-40 דקות
דבריו של טפירו נשמעים הגיוניים ושקולים, אבל לא מסבירים תופעה שחוזרת על עצמה במשחקי דרבי ובמשחקים גדולים אחרים: התלהטות יצרים, לא רק ביציעים אלא גם על המגרש. פעמים רבות מולידים משחקים כאלה - בכדורגל ובכדורסל - יותר קטטות, אירועים אלימים והרחקות מהמקובל. אם הכל באמת קר ומקצועי, למה חלק מהשחקנים משתוללים כאחרוני האוהדים?
"אלה תמיד משחקים עם ערך מוסף, גם מקצועית אבל גם בגלל היריבות הגדולה בין הקהלים", מודה אנטבי, "הרגשתי ככה לא רק בדרבי, אלא גם נגד בית"ר ירושלים ומכבי חיפה". "כשאתה אומר דרבי, כבר אתה מרגיש משהו אחר. בכל העולם זה ככה", מוסיף בוקולי. "המטרה היא תמיד לנצח, ולא משנה נגד מי, אבל במשחקים האלה... יכול להיות שהמשחק מתחמם בגלל הרגש. זה לאו דווקא קשור לקהל, אלא לזה שיש לכולם יותר מוטיבציה לנצח".
ולמרות כל זאת, כמו במקרה של שגיב יחזקאל, פעמים רבות מחוץ למגרש שוכחים את היריבות והשנאה. או אולי מדויק יותר לומר שבמשך 90 או 40 דקות שוכחים את החברות. "בטח שהיו לי הרבה חברים מחוץ למגרש, גם ביריבות הגדולות, הרי בנבחרת כולנו משחקים ביחד", אומר טפירו. "כשהייתי בהפועל ירושלים יואב ספר היה במכבי, והיינו חברים טובים. גם טל בורשטיין וגיא פניני, שמזוהים עם מכבי, הם כאלה ואנחנו שומרים על קשר. כששיחקנו אחד נגד השני היינו הופכים ליריבים ל-40 דקות".
ואם אוהדי מכבי תל אביב בכל זאת מודאגים מהקשרים הטובים של יחזקאל עם שחקני הפועל, ליגאל אנטבי יש מסר מרגיע עבורם. "אחרי שעוברים קבוצה בדרך כלל שומרים על קשר עם שחקנים מהקבוצה הקודמת, אבל בסוף זה מתנתק. די נדיר לשמור על קשר רצוף. בדרך כלל זה הולך ונעלם לאט לאט, עד שבסוף מתראים בכל מיני אירועים. לא יותר מזה".