אני חושב שהבנתי מה הבעיה של התרבות הישראלית: היא לא מתחרה בתרבות היפנית. תראו את ירדן ג'רבי. ירדן ג'רבי הפילה מתעמלת יפנית לרצפה, ועכשיו כולם מעריצים את ג'רבי. כי ג'רבי "הביאה לנו" מדליית ארד.
ואילו הבעיה של כל אותם אמנים וחוקרים, אינטלקטואלים ומתרגמים, סופרים ושחקנים – שאין להם דגל ישראל תפור לחולצה, והם לא משחקים כדי להביס שחקן עם דגל אחר תפור לחולצה. נכון, מפעם לפעם איזה מחזאי עושה חיל בחו"ל, ואז זו גאווה לאומית, בהחלט, אבל מה לעשות שרוב התרבות העברית היא, ובכן, עברית? רוב האמנים מתחרים זה בזה, ובעיקר בעצמם. הם מפילים את עצמם לרצפה. את מי זה מעניין לראות אדם מפיל את עצמו לרצפה?
אז שלא יימכרו לכם את "תרבות הספורט". מדינת ישראל היא כבר מזמן קריה פלישתית, אנטי-אינטלקטואלית ואנטי-תרבותית. מדינת כל מזללותיה וטייקוניה. הישראלים ונציגיהם, לרבות שרת התרבות והספורט, בזים לכל השקעה שאינה למטרת רווח.
ירדן ג'רבי היא פשוט HASBARA. אפשר היה להחליף אותה בחתן פרס נובל לכימיה דן שכטמן ואף אחד לא היה שם לב להבדל. ספורט תחרותי מעניין את הישראלים בערך כמו קוואזי גבישים. אף אחד לא טורח לתווך לישראלים את ההשקעה, ההתמדה והחדשנות של ג'רבי. העיקר שניצחנו, במה שזה לא יהיה, מדינות אחרות, מה שהופך אותנו, מן הסתם, למדינה כמו כל המדינות.
הפסקנו להעריך דברים שלא ניתן למדוד בדולרים
האם הפסטיבל סביב ירדן ג'רבי פרובינציאלי? בוודאי. הטלפון המסורתי מראש הממשלה פרובינציאלי. הכותרות כחול-לבן בעיתון פרובינציאליות. אבל זה בסדר. אנחנו מדינה קטנה. אנחנו באמת פרובינציאליים, מה לעשות.
הבעיה שאנחנו גם ברברים. שאנחנו לא עושים את המאמץ הקטן ביותר להעריך דבר שלא ניתן להעריכו בדולרים. בניו יורק טיימס יצאו בסדרת מצגות מדהימה בשם The Fine Line, עם הסברים ברמת זווית קשת השוק של הקופץ לגובה. ככה מייצרים תרבות ספורט, לא עם סופרלטיבים דביקים בסגנון "היא נתנה את הנשמה". עם נשמות לא מגיעים להישגים.
מירי רגב. מדליה לא משיגים בתפילות אלא בעבודה קשה | צילום:
חדשות 2
כמו תמיד, הגדילה לעשות שרת התרבות מירי רגב כשסימסה לרב נתנאל שריקי בבקשה שיתפלל לניצחונה של ג'רבי. מה שמדהים כאן הוא לא רק חוסר ההבנה המוחלט של שרת התרבות והספורט במהות של תרבות או של ספורט, להבדיל ממהותה של אמונה עיוורת, אלא היחס של רגב לג'רבי כאל רדיו מנגן המנונים. "מקווה ומתפללת שנביא מדליה ארד", כתבה שרת התרבות והספורט העילגת שלנו. "מגיע לנו להביא מדליה ולשמוע את ההימנון של המדינה".
אותה תרבות אקזיט, שמלמדת עניים לקפוץ משמחה כל אימת שחברה ישראלית נמכרת לחברה זרה במיליארדים (למה?), היא אותה תרבות שמלמדת את עניי הרוח לשמוח על הישג שהם בזים לו. הישראלים מעריצים כוח וכסף, ורצוי שיהיה כסף קל וכוח שנצבר על סמך כלום. ואילו ספורט, תרבות ומדע הם ההפך הגמור מכוח וכסף. אין להם שימוש. אין להם אפליקציה. הם דורשים השקעה אדירה ובסוף לא מניבים דבר. זה כל היופי שלהם, יופי שהישראלים מכסים בדגלים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
