ענק בן 20

לסוף כזה אף אחד לא ציפה. חואן מרטין דל פוטרו אלוף הפלאשינג מדו? על אף שמבחינת הדירוג וגם היכולות האפשרות הזו לא הייתה לא הגיונית, נראה עדיין שרק מעטים נתנו סיכוי לארגנטינאי הענק, הצעיר כל כך, לזכות בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו בקריירה כבר בגיל 20, בניסיון הראשון, ועוד מול אגדה כמו רוג'ר פדרר.

אבל דל פוטרו הוכיח בגרות בלתי רגילה והמשיך להפגין כמו תמיד בעיקר קור רוח שלא כל כך אופייני לשחקנים דרום אמריקאים. לא במקרה אמר דל פוטרו עוד לפני ניצחונו שזהו הטורניר האהוב עליו. פעם אחר פעם כשהיה נראה שהוא מאבד את המשחק ואת האמונה מול פדרר, נכנס לפעולה הקהל האמריקאי שיודע לאהוב חזרה, הרים את דל פוטרו מהקרשים וגרם לו להמשיך להילחם. בסופו של דבר לשני הצדדים זה השתלם.

היורש החדש

דל פוטרו הוא הארגנטינאי הראשון מאז גיירמו וילאס המפורסם בשנת 1977, שהצליח לזכות בטורניר על המשטח הקשה בניו יורק בו היו לשחקנים ארגנטינאים עד היום הישגים לא רעים. אבל דל פוטרו הגדיל לעשות. הוא ניצח בזה אחר זה את רפאל נדאל (בקלות מדהימה) ואת פדרר המנוסה כל כך במעמדים כאלה, ובכך בהחלט העמיד את עצמו כיורש פוטנציאלי לשניים האלה, הרבה יותר מנובאק ג'וקוביץ' למשל, שאמנם סומן כצעיר המבטיח מכולם אך יכולותיו התגלו עד כה כמוגבלות.

באופן מעניין למדי, הפעם האחרונה שפדרר הפסיד בטורניר הזה בארה"ב הייתה בשנת 2003 ללא אחר מאשר דויד נלבנדיאן – גם הוא ארגנטינאי. מעכשיו, ניתן לשער, יבדוק פדרר טוב טוב את ההגרלה בניו יורק וירצה לקוות שהשחקנים מארץ האסאדו יישארו רחוקים ממנו ככל האפשר.

מה שעשה את ההבדל בגמר בין פדרר לדל פוטרו היה ללא ספק יכולות ההגשה. פדרר הגיש אחוזים נמוכים מאוד של הגשות ראשונות - בקושי חמישים אחוז לאורך המשחק - מה שנתן לדל פוטרו את האפשרות לשלוט יותר בנקודות ולהפעיל את חבטת כף היד הרצחנית שלו בכל הזדמנות, כולל על ההגשה השנייה החלשה יותר של יריבו.

אני מאוהדי פדרר וזה כבר מזמן לא סוד, אבל ניצחונו של דל פוטרו - גם אני חייבת להודות - עושה רק טוב לענף. פדרר עוד ייקח כמה גראנד סלאמים בעתיד, ולכן הגיוון כרגע הוא מבורך. בכלל, זה היה גראנד סלאם של הדחות והפתעות בלתי צפויות – בדיוק כפי שטורניר גראנד סלאם צריך להיות בכדי להמשיך למשוך תשומת לב וקהל.

לפעמים חלומות (לא) מתגשמים

ואחרי שגם הגראנד סלאם האחרון של השנה מאחורינו הגיע הזמן לגעת במשימה הבאה – סוף השבוע הקרוב וההתמודדות בין ישראל לספרד בחצי גמר גביע דייויס. נדאל, כידוע, יישאר בבית לנוח מעוד פציעה שמטרידה אותו וחואן קרלוס פררו המנוסה כל כך יתפוס את מקומו. אם מישהו משתעשע ברעיון שהשינוי הזה פותח פתח להפתעה – אפשר להפסיק להשתעשע.

הספרדים גדולים עלינו גם בלי נדאל, בעיקר על החמר ורחוק מהבית, וכל מה שנותר לעשות הוא להילחם כמו תמיד, עם כל הלב. לחלום על ניצחון? עם כל הכבוד לדודי, הראל, אנדי, יוני והקפטן אייל רן, לפעמים, גם חלומות לצערנו לא מתגשמים.