סדין אדום עטוף בדגל כחול לבן

בחיים, כמו בספורט, צריך הרבה כישרון. לי ללא ספק יש אחד כזה. לא מתוך יהירות, אבל בטוח שדרוש משהו דומה בשביל להצליח לצאת לחופשה מחוץ לגבולות ישראל בדיוק בסוף שבוע בו הספורט הלבן שלנו עושה היסטוריה.

אחרי שהחמצתי את החגיגות, התנחמתי בעובדה שלפחות נשארה לי קצת אינטואיציה נשית. מתוך סוג של יכולת לקרוא את העתיד בחרתי לבלות את חופשתי בספרד, הלא היא היריבה והמארחת הבאה של ישראל, וכך הצלחתי לאסוף רשמים על אחת מנבחרות הטניס הטובות בעולם.

מה הסיכויים של ישראל, אתם שואלים? עד לא מזמן הייתי אומרת, כמו דודי סלע, שבערך חמישה אחוזים. עכשיו, אחרי ההפתעה מול רוסיה, כבר יש מספיק הוכחות לכך שלפעמים הכול יכול לקרות.

בשביל שבאמת נצליח להשיג העפלה היסטורית לגמר, צריך לקוות למספר דברים: שהספרדים יארחו אותנו בחוץ ובאוויר הצח, שנשחק על המשטח הכי מהיר שאפשר יהיה לארגן, שרפאל נדאל ימשיך לשבת בבית (הוא חזר להתאמן לפני כמה ימים כך שזה בינתיים לא נראה טוב), שפרננדו ורדסקו בדיוק יקבלו חוזה ענק להצטלם בעירום לאיזה קמפיין למען חולי סרטן, ושחואן קרלוס פררו יחליט סוף סוף לפרוש. לא נעים, לא נורא.

מהצד השני, המקומיים בוודאי יבקשו לארח אותנו על משטח החמר האיטי ביותר שיוכלו למצוא, וגם יציבו את הנבחרת החזקה ביותר שלהם. נגד הסדין האדום העטוף בדגלי כחול לבן השור הספרדי לא ייקח אף צ'אנס.

כחימר ביד היוצר

תחשבו על זה: ארה"ב בחוץ, ארגנטינה בחוץ, ורק מדינת היהודים - שמתגאה בימים כתיקונם מקסימום במשחקי מכבייה – כבר בחצי הגמר. העולם בהחלט השתגע.

אבל אפשר לתת פייט, וגם בטוח שניתן. איגוד הטניס, שמעולם לא ידע ימים יפים יותר, צריך להתארגן כבר מהרגע שייוודע מקום האירוח של חצי הגמר, ולהציע לאותו קהל שנהר לנוקיה חבילות ליווי כל הדרך לספרד - בדיוק כפי שעושה מכבי ת"א בכדורסל מזה שנים.

מבחינת השחקנים עצמם, לצערנו אף אחד מהם הוא לא מומחה חימר – רחוק מזה. המשחק עומד להתקיים בחודש ספטמבר, חודש בו עונת המגרשים הקשים בעיצומה, ויהיה צורך להכשיר היטב את מגרשי החימר בהרצליה על מנת להעניק להם את האימון הטוב ביותר.

בשורה התחתונה, אותו מתכון בדיוק שהביא את הנבחרת לחצי הגמר הוא היחיד שיכול להוביל אותה גם לניצחון סנסציוני שם: הרבה אמונה, פרגון הדדי, אחדות, ועם יד הלב – גם הרבה מזל.