לא בכל יום תיתקלו בכתבה הקוראת לכם לא לראות טניס, אלא שהפעם אין ברירה. מי לא זוכר את אמרתו הידועה לשמצה של הטניסאי הצ'כי איוואן לנדל ערב עוד טורניר ווימבלדון בו לא הצליח לזכות? "דשא הוא לפרות" אמר אז הטניסאי המתוסכל, שכל ניסיונותיו לזכות בטורניר עלו בתוהו שנה אחר שנה.
לנדל שכר בזמנו מאמן מומחה לדשא והתאמן שבועות ארוכים על דשא לפני שהטורניר השנוא עליו הגיע – אך לשווא. המשחק על המשטח המהיר לא התאים לסגנון המשחק שלו, והתקופה הזו של השנה בסוף יוני זכורה לו עד היום כגרועה ביותר בקריירה שלו.
לנדל לא לבד. אמנם מאז החוקים השתנו ושחקנים מבינים את החשיבות של ללמוד לשחק היטב על כל המשטחים, אבל הרוב המכריע של שחקני העולם עדיין לא ממש מחבב - בלשון ההמעטה - את הטורניר הבריטי. כן, אותו טורניר שאמור להיות ועדיין נחשב בעיני רבים ליוקרתי מכולם, או לפחות לזה עם המסורת ההיסטורית המפוארת והארוכה ביותר מבין כל טורנירי הגראנד סלאם.
משטח הולך ונעלם
הסלידה מווימבלדון טמונה בכמה סיבות. בראש ובראשונה הנדירות של משטח הדשא – משטח ההולך ונעלם. פעם שיחקו גם את אליפות אוסטרליה על דשא, אבל כשגם הטורניר הזה ויתר על התענוג ועבר למשטח קשה, נוצר מצב בו רק בגלל קיומו של ווימבלדון יש הצדקה לקיומם של מספר טורנירי דשא בודדים להם היינו עדים בשבועיים - שלושת האחרונים בגרמניה, הולנד ובאנגליה עצמה, כהכנה לעונת דשא הנמשכת בקושי שישה שבועות בשנה לערך.
סיבה שנייה היא הסמיכות של טורניר הדשא בלונדון לזה על החמר בצרפת (האליפות הפתוחה של צרפת ברולאן גארוס). לא רק שלשחקנים אין מספיק שבועות הכנה על הדשא, הרי שהם מגיעים אליו הישר מהקיצוניות השנייה בסקאלת מהירות המשטחים – מהחמר – מה שמקשה עוד יותר על ההסתגלות ולא פעם גורם גם לפציעות רבות.
כיסוי חלקי, גג
עכשיו כשמעל האצטדיון בווימבלדון נבנה גג, ירד חלקית תירוץ הגשם המעצבן כעוד סיבה לא לאהוב את הטורניר הזה. אלא שזהו אכן פתרון חלקי: הגג יפתור את הבעיה לשחקני השמנת – למדורגים הראשונים שמשחקים באופן קבוע באצטדיון הראשי. שאר שחקני העולם ימשיכו לשבת שעות בחדרי ההלבשה ולהמתין שהגשם ייפסק בכדי לנסות לסיים ביום אחד משחק ולא למרוח אותו על פני יומיים או אפילו שלושה, כפי שכבר קרה בעבר.
וישנו הטניס עצמו – וזו כבר סיבה לצופים דווקא ולא לשחקנים, להדיר את רגליהם ועיניהם מהטורניר הזה. אצל הנשים משעמם גם ככה בזמן האחרון, אבל על הדשא עוד אפשר פה ושם לראות נקודות ארוכות. אצל הגברים אנו עדים לנקודות של 3-4 חבטות במקרה הטוב, ואנו נודדים מיד להעביר את הזמן עד לנקודה הבאה בצפייה באיסוף הכדורים המיומן של אוספי הכדורים ובבחינת השמיים לתור אחר הגשם ההולך ומתקרב.
על משטח הדשא קשה להתרשם מהיכולות הטכניות והפיזיות של הטניסאים, וגם מיכולותיהן המנטאליות, כיוון שבהמון מקרים אחרי שבירה בודדת של חבטות הגשה במערכה, העסק גמור. לא בכדי הפך הגמר האדיר בין רפאל נדאל לרוג'ר פדרר בטורניר בשנה שעברה למשחק אולי הטוב בהיסטוריה אי פעם - לראות רמה כזו של טניס על הדשא זה לא דבר שקורה כל יום.
ואם כבר הזכרנו את נדאל, הנה עוד סיבה לא לאהוב את הטורניר הזה. נדאל פרש פצוע והשאיר את השטח פתוח לפדרר, שאפילו מול אנדי מארי בגמר ומול הקהל המקומי כנראה לא יתקשה במיוחד. פדרר, אחרי זכייה ברולאן גארוס, מסוכן מתמיד ומארי, יש להניח, יעשה במכנסיים ברגע שיבין שהוא יכול לזכות בתואר שבריטי לא זכה בו יותר משבעים שנה. למרבה הצער, גם התוצאה של קדחת הדשא הזו ידועה מראש.