תחרות הלוזרים הפתוחה

בתואר הלוזר הגדול ביותר בסבב הגברי בטורנירי גראנד סלאם, המרוץ היה צמוד בין שניים בשנים האחרונות: בין אנדי מארי הבריטי, (בעיניי הבריטיים כשהוא מפסיד, אגב, הוא פתאום סקוטי), לבין הסרבי נובאק ג'וקוביץ'. אך שתי עובדות מפרידות בכל זאת בין השניים ונותנים לפחות בינתיים, את התואר המפוקפק הזה למארי.

עובדה ראשונה: ג'וקוביץ כבר זכה בגראנד סלאם אחד בקריירה ולכן יש לו לפחות הוכחה שהוא מסוגל. העובדה השנייה, ג'וקוביץ' אמנם בכיין לא קטן, אבל עד שהוא מתחיל להתבכיין כשמשחק לא הולך לפי התכנון, הוא בהחלט עושה רושם כמי שמנסה – מה שלא ממש אפשר להגיד על מארי. 

אז איך נסכם זאת? מארי ביום רע מובס. ג'וקוביץ' ביום רע פורש באמצע. מה עדיף? אף אחד מהם. 

מכיוון שג'וקוביץ עדיין בטורניר, משחק טוב ואפילו יש לו מצב רוח אחרי משחק לעשות בשביל הקהל חיקויים של ג'ון מקנרו, נעזוב אותו בינתיים בשקט.

אבל מארי זה כבר סיפור אחר. הטניסאי המוכשר הזה, ש"התגלה" כמו אחרים וטובים אצלנו במשחקים בארץ (ג'וקוביץ עצמו, אהרון קריקסטיין האמריקאי לפני עשרים שנה, טיפסרביץ' הסרבי ואחרים) ויועד לגדולות, לא מפסיק להפתיע – לרעה.

הוא אמנם שיפר את הכושר הגופני שלו בעבודה קשה בחדר כושר והפך מדחליל לאתלט, אבל הראש – כנראה שאותו אי אפשר לשפר בחדר הכושר. האם רק אני שמתי לב או שמארי עושה תמיד רושם כמי שעושה לנו טובה שהוא משחק?

"לא מצאתי דרך להכניס את עצמי למשחק" – זה כל מה שהיה למארי, פינליסט אליפות ארה"ב לפני שנה להגיד לעיתונאים אחרי הפסדו למרטין סיליץ' הקרואטי בסיבוב הרביעי של הטורניר. נו באמת.

ראיתי את תחילת המשחק של מארי נגד הסרבי וידעתי, אני נשבעת לכם, שהוא עומד להפסיד. הוא הלביש על עצמו מהכדור הראשון של המשחק את הפרצוף הזה שאומר "לא בא לי", ויצא לעוד יום עבודה מפרך בחום הניו יורקי שבסופו, גם אחרי שהפסיד, הוא לקח הביתה 85 אלף דולר. החיים באמת קשים.

אבל מה עם הקהל שקנה כרטיס ממיטב כספו? ואלה שנשארו עד השעות הקטנות של הלילה מול המרקע בצד השני של העולם לראות את הזוועה? לא מגיע להם איזה אחוז זעום מהפרס הכספי של מארי, סכום אותו לא הרוויח הפעם בכבוד?

שחקן המדורג במקום השני בעולם, גם ביום רע, לא מובס בסיבוב הרביעי של טורניר גראנד סלאם בשלוש מערכות על ידי שחקן עם סרב אדיר ובערך זהו. הוא לא מחמיץ שבע נקודות שבירה לטובתו במהלך המשחק, עושה 29 טעויות לא מחויבות ובטח שלא גורם לקהל של אלפים באצטדיון ללכת הביתה נדהמים, ולמיליונים אחרים עם נדודי שינה בעקבות תצוגה כושלת כל כך.

ואז הגיע אנדי רם. ההיפך הגמור ממארי. אמנם לא מדורג (עדיין) שני בעולם, אבל כן בתוך השמונה הגדולים ויש לו אהבת משחק בלתי נגמרת עמה הוא מעפיל לחצי הגמר של טורניר הגראנד סלאם האחרון של השנה עם בן זוגו הנוכחי , הרוסי מקס מירני.

בניגוד למארי, אנדי באמת נהנה לשחק ונותן את כל כולו בכל משחק ובכל יום. נכון שתמיד יש מי שיגיד שזוגות זה לא זה וזה פחות חשוב ופחות תחרותי – אז אומרים.

ספורטאי צמרת באמת נמדד במה שהוא נותן על המגרש בכל פעם שהוא דורך עליו – ללא קשר לתוצאה בסוף המשחק.

אנדי עבר שנה קשה לא פחות מארליך הפצוע, שנה בה נאלץ להסתגל לפרטנר חדש, לכימיה אחרת, אפילו להרגלים אחרים של בן זוג למשחק חדש, ובעל מנטאליות שונה. מגיע לו כל הכבוד ויש לקוות שילך כל הדרך אל התואר.