שנת 2008 היתה שנה מלאה בשיאים ובהצלחות. ספרד ניפצה את תדמית הלוזרית, כשזכתה באליפות אירופה, הגיעה לגמר האולימפי, הוסיפה זכייה בטור דה פראנס וכמובן התגאתה ברפא נדאל, שהדיח את רוג'ר פדרר מהכיסא המלכותי שהיה שמור רק לו. גם מנצ'סטר יונייטד נתנה עונה מצוינת אותה סיימה עם אליפות אנגליה, גביע האלופות ואליפות העולם ובוסטון סלטיקס חזרה לימיה הגדולים עם ניצחון מרשים על לוס אנג'לס בגמר ה-NBA. אה כן, והיו עוד שניים שנכנסו להיסטוריה כאנשים המהירים בעולם: אוסיין בולט ביבשה ומייקל פלפס במים. חברי mako ספורט בחרו את ספורטאי השנה שלהם:
רונן ברטן: מייקל פלפס
השחיין האמריקאי הגיע לבייג'ין והצהיר שהגיע כדי לקחת 8 מדליות זהב באולימפיאדה אחת ולשבור את שיא 7 המדליות הבלתי שביר של מארק ספיץ, שזה אם אני זוכר נכון מהפעם האחרונה שבדקתי במילון – ההגדרה של חוצפה. אבל לפנומנים משום מה יש נטייה להתעלם מהגדרות שקבעו אחרים, ופלפס, כיאה לעילוי שהוא, התעלם מהן בסיטונאות. במשחה ל-100 מטרים פרפר למשל, הוא אפילו שינה את ההגדרה של ניצחון כשגבר על הסרבי מילורד צ'אביץ', על אף שהגיע אחריו (או לפחות כך היה נדמה מהצילומים). על ההישג בלתי נתפס הזה, שסביר להניח שיחזיק מעמד לנצח, חייבים להגדיר את פלפס כספורטאי השנה. אבל הוא, כאמור, לא שם על הגדרות.
מוטי דה פיצ'וטו: ג'ון טרי
ככל שהחיים חולפים נדמה שיש פחות ופחות דברים שאתה מוכן להיות מחויב להם ב-100 אחוז. משחקים שנראו לך פעם אטרקטיביים במיוחד כמו מנצ'סטר נגד ליברפול – אפילו ואולי בגלל שאתה אוהד ארסנל- הופכים למותרות בגיל 32. אבל בנוף החיתולים ולילות טרופי השינה ישנם שני דברים שאני עדיין לא מוכן לוותר עליהם בשום אופן. האחד זה ליגת העל שלנו (ולא, אני לא מתכוון לטפל בזה) והשני זה ליגת האלופות.
ב-21 במאי השנה עמדתי בפני שוקת שבורה. שנים של הערצה בעיניים כלות ודיבורים על מקצוענות מושלמת וכדורגל אחר עמדו לעוף דרך החלון בגלל גחמה של מולטי מליונר, שהחליט למנות את אברהם גרנט למאמן צ'לסי.
עזבו את העובדות, כי באותו רגע זה לא משנה שכדי להגיע לגמר צ'לסי נאלצה לעבור אימפריות כמו אולימפיאקוס ופנרבחצ'ה, מה שעמד באותו רגע על המאזניים זאת השאלה הרת הגורל - האם הכדורגל, כמו שטוענים מקטרגיו, הוא עניין למטומטמים ואייל לחמן יכול להיות עוזר מאמן אלופת אירופה בשנה הבאה (נשמע הזוי אבל היי, אברהם גרנט מאמן צ'לסי!) או שמא באמת יש הגיון בשיגעון.
ואז הגיע ג'ון טרי, סידר את סרט הקפטן ובביטחון של אחד שהולך להרוס לך את החיים ניגש לכדור ופשוט החליק. ומאז אני אוהב אותו. אהבת נפש.
הבחירה של יואב דובינסקי: מייקל פלפס
לא רציתי שמייקל פלפס ישבור בבייג'ין את השיא של מרק ספיץ שעמד על 7 מדליות זהב. בכל זאת, כמה ספורטאים יהודים נחשבים לטובים בהיסטוריה בתחומם? ועדיין, בפוטו פינש בגמר ל-100 מ' פרפר בקוביית המים מול מילוארד צ'אביץ', קמתי והרעתי עוד לפני שפורסמו התוצאות. ככה זה כשאתה יודע שמול העיניים ראית את אחד המשחים המרהיבים בהיסטוריה. גם כשלאכזבתי התגלה שפלפס ניצח, לא הפסקתי. ככה זה כשהשחיין הכי מהיר שאי פעם קפץ לבריכה משווה את שיא המדליות באולימפיאדה אחת. והוא אפילו לא עשה שם שיא עולם. אחרי שזכה בזהב השמיני שלו, כבר אין ספק לגבי הבחירה.
רוני כהן: אוסיין בולט
איש השנה בספורט, לוקח את זה בהליכה לאחור. אוסיין בולט, רק בן 22. הוכיח באולימפיאדת בייג'ין שאפשר לשבור 3 שיאי עולם בלי להתאמץ. חובבי ספורט התרגלו לצפות באולימפיאדה אחר אולימפיאדה ולקוות בכל פעם מחדש שהפעם הם יראו את השיא בריצת ה-100 מטר נשבר. אך תופעה כמו בולט הם לא ראו במאה ויותר שנות המשחקים. הג'מייקני, 1.96 גובהו, רזה, לא גוצי כמו יתר חבריו למסלול, הציג את הריצה המצמררת ביותר שנצפתה, כשהוא חוגג לפני שחצה את קו הסיום. בולט הוא הראשון לשבור באולימפיאדה אחת את שיאי העולם בריצות ה-100, 200 וה-100 שליחים. נשאר רק לקוות שה"Lightning Bolt", חייב את הצלחתו לא לחומרים אסורים אלא רק לאכילת בטטות כמו שהעיד בעצמו.
עמית סלונים: פול פירס
10 הם מספר השנים שעברו מאז נבחר פול פירס, "האמת", בדראפט ה-NBA. 10 הוא גם המקום בו נבחר. המספר שקיבל היה 34, אין מאחורי זה סיפור מרגש. 6 פעמים נבחר לנבחרת האול-סטאר של המזרח. 18 מיליון, זה הסכום, בדולרים, אותו הוא מקבל כדי לשחק בשורות הבוסטון סלטיקס. 18,891 נקודות קלע בקריירה, כולן במדים הירוקים. יש לו שיא מועדון של 989 שלשות. כן, יותר מלארי בירד. 22 שנים לא זכתה בוסטון סלטיקס באליפות ה-NBA – העונה היא הוסיפה את האליפות ה-17. ה-MVP של סדרת הגמר היה, האמת, פול פירס. האיש שהיה במועדון הכי גדול בתולדות הספורט המודרני בעשרת השנים הכי גרועות שלה, הוא גם זה שהחזיר את לקבוצה את ההגמוניה שלה.
גיא שיצר: אוסיין בולט
צפויה ולא מעניינת? אין מה לעשות. זו פשוט הבחירה הבלתי נמנעת. הפנומן בעל הסטייל הכובש והמהירות הבלתי מובנת (אני מעדיף להיאחז במחשבה שהכל כשר ושהבטטות המיוחדות של מאמא בולט עשו את ההבדל) ריגש הקיץ את כל חובבי הספורט על הגלובוס, וגם רבים אחרים שלא ממש קשורים לעסק. בעצם, אולי ריגש זו לא המילה המדויקת. עבור אלה שיודעים להעריך את גודל ההישגים שרשם האצן הג'מייקני, מדובר ברגעים שספק אם יישכחו. קלות הדעת שהמשיך לשדר גם אחרי שעשה את הבלתי ייאמן ב-100 וב-200 מ' הרגיזה כמעט כפי שהפעימה וצרבה לעד את דמותו בזיכרון הקולקטיבי של הספורט העולמי. שלא לדבר על הדחיפה העצומה שהעניק לתדמיתה של האתלטיקה, אשר שיוועה שנים רבות לעלייתו של גיבור-על אמיתי. ויודעים מה? עזבו אתכם מבדיקות סמים. באמת, לא צריך.
סיכום: מייקל פלפס ואוסיין בולט עם שני קולות כל אחד. אתם תכריעו