"המשחק היה החיים שלנו"

כשמזכירים את גטו טרזינשטאט שבצ'כיה, מדברים בדרך כלל על התזמורת או על התיאטרון שפעלו שם. קצת פחות מוכר הוא סיפורה של ליגת הכדורגל שפעלה בגטו בין השנים 1942-1944, ליגה שהוקמה אף היא על ידי התושבים כחלק מהניסיון ליצור חיי תרבות בתוך החומות.

דווקא בתוך הגטו, תחת שלטון הנאצים, עם רעב בלתי פוסק, עבודות כפייה, וסכנת מוות בכל רגע, פעלה ליגת כדורגל מסודרת. בליגה, שהורכבה מ-12 קבוצות - בהן קבוצת הטבחים, החשמלאים, הקצבים ועוד - היו שופטים, ועדות משמעת ומדים לכל קבוצה, ממש כמו בכל ליגה. אלא שמעל למדים אולצו השחקנים לענוד את הטלאי הצהוב.

שחקן מחליף

פטר ארבן, אז אייזנברג, היה מכוכבי הליגה בגטו טרזין. כיום בגיל 88, הוא דווקא נזכר במשחקים בערגה: "אני מתגעגע לשנים האלה ולכדור. הכדורגל הציל לנו את החיים, הוא היה אחד מהדברים שמשכו אותנו למעלה", מסביר ארבן.

מדי יום מתו בטרזינשטאט מאות בני אדם, ואלפים אחרים נשלחו בטרנספורטים לאושוויץ. ליהודים בגטו נאמר ששולחים אותם למזרח כדי לעבוד. ארבן זוכר היטב את המשלוחים הללו - כך למעשה החל לשחק בעצמו. "בגלל הטרנספורטים היו חסרים שחקנים. יום אחד באו אליי ואמרו לי: 'אתה כבר שיחקת בברנו, בוא תשחק איתנו'", הוא מספר. "כל הזמן היו טרנספורטים וכל הזמן היו מחליפים שחקנים".

השיער הארוך והמראה המוקפד של ארבן הפכו אותו לכוכב של ממש בגטו. "אנחנו היינו אהודים כמו שחקני הכדורסל של מכבי תל אביב היום. בחורים רצו אחריי וביקשו ממני לתת להם חתימה", הוא משחזר. אלא שלא רק גברים רדפו אחרי ארבן, כפי שמספרת אישתו אווה: "היו לו הרבה מאוד מעריצות. כשהוא נכנס לחדר עם חמש בנות, שבע היו מאוהבות בו. הוא היה כוכב, ללא ספק".

אפילו הגרמנים באו לראות

אוהדים רבים היו לקבוצות הליגה בטרזינשטאט, והמשחקים היו מעוררים עניין רב בגטו. "מסביב למגרש ישבו אלפי אוהדים וצעקו 'עוד גול אחד, שנראה עוד גול אחד'", מספר ארבן. יעקב צור, אף הוא ניצול מהגטו, מוסיף כי אפילו הגרמנים היו מגיעים לצפות במשחקים. "הם היו אוהדים את הקבוצות שהם היו ממונים עליהן מתוקף תפקידם", אומר צור. "הם לא עודדו אבל היה ברור שהם מחזיקים אצבעות לקבוצות האלה".

עד כמה הכדורגל היה חשוב בחיי הגטו ניתן ללמוד מהכרזות שציירו אמנים בטרזין לקראת משחקי הליגה. כרזות אלה יוצגו בתערוכה "ליגה טרזין" שמוצגת בימים אלה בגלריה נלי אמן בתל אביב. המשחקים זכו לסיקור מקיף גם בעיתוני הילדים שיצאו לאור בגטו ובציורי הילדים שרבים מהם מופיעים בתערוכה.

"הכדורגל נתן תקווה", מספרת אווה ארבן. "בשעות המשחק זה היה עולם אחר, פתאום לא היה גטו ולא היה רעב אלא רק בראבו והורה ורוץ". ובעלה פטר מוסיף: "פתאום יצאת מכל הבעיות שהיו בגטו והתרכזת רק בכדורגל. המשחק היה החיים שלנו".

המשחק האחרון בגטו

ב-1944 גברו השמועות על השמדת היהודים באירופה. בניסיון להראות שמצבם של היהודים טוב, הפיקו הנאצים סרט תעמולה בטרזינשטאט תחת השם "הפיהרר נותן ליהודים עיר במתנה". רחובות הגטו נוקו, פרחים נשתלו, ובמסגרת הסרט צולם גם משחק הגמר על אליפות הגטו, שהתברר אחר כך כמשחק האחרון אי פעם בליגת טרזין.

עודד ברידא משמש כיום כמנכ"ל בית טרזין שבגבעת חיים. דודו של עודד, פאבל, נספה בשואה, אך משפחתו לא ידעה מעולם מה עלה בגורל הדוד. רק בסרט הזה הם ראו אותו בפעם הראשונה, משחק בליגה כשהיה בן 20. "אני רואה את זה כבר בפעם האלף וזה לא משעמם אף פעם", מסביר ברידא. "כל פעם אתה מסתכל וזה כאילו קיבלת בן משפחה מחדש, חי, נושם. אחר כך אתה נזכר גם מה עלה בגורלו - חודש וחצי אחרי המשחק הזה הוא נספה באושוויץ. צריך לזכור ולהבין את זה. הוא ואולי כל הקהל שמופיע בסרט פשוט נשלחו למזרח".

שבועות ספורים אחרי צילומי הסרט, החליטו הגרמנים לחסל את הגטו וכל התושבים נשלחו ברכבות, בהם גם ארבן שנשלח לאושוויץ. תהילתו של ארבן כשחקן כדורגל הגיעה גם למחנה ההשמדה. "אמרו לי מיד: 'אתה תהיה פה, אתה תשחק כדורגל עבור המחנה הזה, תחת הפיקוד הגרמני, ואתה תגור בבניין נפרד ותקבל אוכל של החיילים הגרמנים'. אבל אני אמרתי - אני לא אשחק בריח הזה, אני לא יכול לשחק באווירה כזאת כדורגל. בשבילי כדורגל היה משהו קדוש, לא משחקים כדורגל בשביל הנאצים".

פטר ארבן שרד גם את אושוויץ בזכות חוסנו הגופני. גם היום, בגילו המתקדם, הוא מקפיד לצפות בכל משחק כדורגל שמשודר, ויש לו גם עצה לשחקני ההווה שלנו: "לו אני הייתי משחק היום בקבוצות, הייתי מלמד אותם קצת לרוץ".

התערוכה "ליגה טרזין" של האמן והאוצר גיא רז מוצגת בימים אלה בגלריה נלי אמן, ברחוב גורדון 26 תל-אביב