ואז הכה הברק: סיכום אליפות העולם באתלטיקה

זה התחיל עם הפסילה מדוברת של אוסיין בולט ב-100 והסתיים בשיא עולם של אותו בולט עם חבריו מג'מייקה בשליחים. בתווך אליפות העולם בדאגו סיפקה לנו מספר הופעות מדהימות כמו זו של רץ ה-400 קיראני ג'יימס, סאלי פירסון האוסטרלית במשוכות, מריה אבקומובה בהטלת הכידון וכריסטיאן טיילור בקפיצה מושלמת במשולשת, דומיננטיות מרשימה של הקנייתים בריצות הבינוניות והארוכות, הצלחה לאתלטיות הרוסיות, קריסות של כוכבים גדולים ואכזבה לנציגים הישראלים. אחרי שמונה ימים של אליפות עולם, הגיע הזמן לסכם ולחזור אל האירועים, האנשים והחוקים שעשו או הרסו את דאגו 2011.

1. בולט - הממזר הזה עושה לי את החיים קשים. אני רוצה לחרוג מהמסגרת, לצאת מהשבלונות המוכרות, להציג בפני הקוראים את השונה, החריג, האחר, המסקרן, רציתי לפתוח ולספר שה-19.80 של כריסטוף למטרה המופלא מרשימים אותי פי כמה מה-19.40 של בולט, אבל הברנש הג'מייקני פשוט לא משאיר לי ברירה. בולט יודע למשוך תשומת לב כמו אף אחד אחר. רק בולט עצמו והיושב במרומים ככל הנראה יודעים מה היה פשר הפסילה המדוברת ב-100 מטרים, אך קשה להתעלם מכך שההופעה של בולט בדאגו הייתה כתובה במבנה של בלוקבאסטר הוליוודי, כישלון – התמודדות וניסיון מוצלח יותר – עד ל"אפי אנד" המושלם עם שיא עולם חדש וממש כמו בסרט הוליוודי על הדרך גם היו הרבה ריקודים ו'שואו' בומבסטי כזה שלא מאפשר לך להסיר מבט לרגע. בולט הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאתלטיקה בשנות ה-2000.

2. הפסילה האוטומטית – אויבת הציבור מס' 1 של השבוע האחרון, הצליחה לדחוק גם את מרגול משיחות הקפה במקומות העבודה. אכזרית, שטנית, מנוכרת, נחרצת ובעלת כוחות הרסניים, כאלה שאפילו מסוגלים לקחת מאיתנו את אוסיין בולט, את ב-ו-ל-ט, כי לו הייתה מסתפקת בכריסטין אורוגו ודוויין צ'יימברס הייתה נותרת לה בתהומות הנשייה.

קולות רבים נשמעו בשבוע האחרון נגד אותה פסילה אוטומטית. באופן טבעי חשבתי שעל חוק שמקורו בשיקולים מסחריים בעיקר יהיה טאבו שלילי בקרב חובבי האתלטיקה, אך הופתעתי לגלות טענות הגיוניות ומעניינות מקרב מומחי אתלטיקה ואתלטים בעצמם המצדדים בחוק. למשל הוספת מימד מנטאלי לריצה או טענה כי אלו הפוסלים הם רק כאלו המנסים לגנוב בזינוק. פירסמתי כבר בעבר את דעתי בנושא, וגם כיום אינני חושב שיש מקום בספורט לחוק שהשיקול המרכזי לחקיקתו הוא מסחרי גרידא ולא מקצועי/ספורטיבי.

3. שידורים – הפסילה האוטומטית שמקורה טמון בלחץ של גורמי טלוויזיה מנעה מאיתנו לצפות בבולט שורף את המסלול ב-100 מטרים, אבל הבימוי המחריד של הקוריאנים מנע מאיתנו לצפות ברגעי שיא רבים נוספים. איך יכול להיות שרגעי ההכרעה בתחרות הקפיצה לגובה בין בלנקה ולאסיץ' לאנה צ'יצ'רובה, ללא ספק אחת מהתחרויות המותחות והמעניינות באליפות אינם מועברים בשידור חי? מישהו זוכר משהו מתחרות הקפיצה לרוחק? מדוע היינו צריכים לחכות זמן כה רב עד שניאותו להציג בפנינו קפיצות מתחרות המשולשת שהתגלתה כאחת האיכותיות ביותר בדאגו? הרושם שהתקבל הוא כי הבמאי החליט כי כל דבר שאיננו ריצות על המסלול פשוט לא מעניין את הצופים. הזמן שחלף בין סיום ריצות מוקדמות לבין הצגת רשימת המעפילים המלאה על המסך נראה לעיתים כנצח.

לעומת העונג הצרוף של שידור אליפות העולם בשחייה בשנחאי, הצפייה באליפות העולם באתלטיקה הפכה ברגעים רבים למתסכלת ולא בגלל הספורטאים עצמם. איכות השידור העלובה היא תעודת עניות למארגנים הקוריאנים. התאחדות האתלטיקה העולמית האחראית על אחד מאירועי הספורט החשובים בעולם לא יכולה לעמוד בצד בזמן זילזול כל כך מופגן בצופים. לא נשמע לי סביר שאותה התאחדות שאישרה חוק שנוי במחלוקת הפוגע באתלטים כדי לשפר את אטרקטיביות השידור מאפשרת מפגן טלוויזיוני כה ירוד באירוע הדגל שלה.

4. קללת השער - בכל טורניר גדול בני האדם חשים צורך עז לחזור רגע לתקופות קדומות ולהיאחז בקרני המזבח של הידעוני יודע-הכל. במונדיאל האחרון היה זה פול התמנון בעל כוחות הטלפתיה שחזה עבורנו את התוצאות הנכונות ובדאגו תפסה את מקומו של התמנון המנוח, תוכניית האליפות. "קללת השער" קראו לזה, שישה אתלטים אשר הופיעו על השער היומי של התוכניה הרשמית של האליפות נכשלו. ואלו שמות: סטיבן הוקר קופץ המוט האוסטרלי שהופיע על שער התוכנייה ביום הראשון ופרש במוקדמות בגלל פציעה, אוסיין בולט ביום השני עם הפסילה ב-100 מטרים, דיירון רובלס הקובני שניצח ב-110 מטרים משוכות ונפסל לאחר מכן בגלל משיכה בידו של ליו שיאנג ביום השלישי, קופצת המשולשת הקובנית, יארליס סאבינה שנאלצה לפרוש באמצע התחרות בגלל פציעה,ילנה איסינבייבה שיאנית העולם במוט שסיימה רק במקום השישי ואליסון פליקס שלא הצליחה להגן על תארה ב-200 מטרים.

אבל הייתה גם אחת שהצליחה לחמוק מרוע הגזרה, סאלי פירסון האוסטרלית הגיעה לאליפות העולם כפייבוריטית הגדולה ב-100 מטרים משוכות וככזו היא כמובן כיכבה על השער המקולל של אותו היום. אבל אצנית כמו פירסון שום כשפים, לחשים או איך שקוראים לזה במינוח המקצועי: "קריסה תחת הלחץ", לא מסוגלים להפיל. פירסון הגיעה בשיאה לדאגו ושרפה את המסלול באחת ההופעות המרשימות ביותר באליפות בדרך ל-12.28 מדהים, רק 7 מאיות משיא העולם. לזה אני קורא כישוף.

5. קניה ורוסיה – 36 מדליות חולקו בריצות הבינוניות והארוכות באליפות, 17 מתוכן הלכו לקניה מה שהספיק לה כדי להתייצב במקום השלישי בטבלת המדליות הכללית של האליפות. הדומיננטיות של המדינה האפריקאית הזו בריצות הללו היא פשוט מדהימה, את יום הפתיחה של האליפות הם סיימו עם כל שש המדליות שהוענקו בו. מדינות צפון אפריקה אשר בעבר שלטו בריצה ל-1,500 מטרים עם רצים אגדיים כמו הישאם אל ג'ורוז' המרוקאי או נוראדין מורסלי פינו את הבמה לקנייתים נהדרים כמו אבסל קיפרופ וסילאס קיפלאגאט בעוד אצל הנשים איבדה אתיופיה שידעה בשנים האחרונות רצות מעולות כמו מסרט דפאר או טירונש דיבאבה את כוחה בריצות הארוכות לטובת ויויאן צ'רויוט ושאר התוצרת המופלאה של המדינה המזרח אפריקאית.

רוסיה שידרגה את עצמה משמעותית ביחס לברלין, מי שסיימה אז עם ארבע מדליות זהב, חזרה הפעם עם תשע ומקום שני בדירוג המדליות הכללי. שבע מתוך תשע מדליות הזהב הללו הושגו על ידי נשים. האתלטיות הרוסיות היו בכל מקום, בזריקות, בקפיצות, בריצות הבינוניות, ב-3,000 מטרים מכשולים, בקרב 7 וגם בהליכות שם זכתה המעצמה הרוסית בכל מדליות הזהב בגברים ובנשים. שנה לפני לונדון ושנתיים לפני אליפות העולם הבאה שתיערך אצלה במוסקבה, רוסיה הציגה תחרות פנטסטית.

6. ארה"ב – ביקורות רבות נשמעו על האמריקאים במהלך האליפות, בעיקר על חוסר יכולתם להתמודד עם הספרינטרים הג'מייקנים. השורה התחתונה היא שארץ האפשרויות חזרה מדאגו עם שלוש מדליות יותר מאשר בברלין כששתיים מהן בצבע זהב. האמריקאים ששוב הפילו את המקל באמת לא מסוגלים להתמודד לפחות בריצות הקצרות לגברים עם העומק הנפלא של הג'מייקנים, בטח לא כשטייסון גיי יושב פצוע בבית, אבל הם בהחלט יכולים לסיים את האליפות עם חיוך על פניהם בעקבות הצלחות במקומות שלא ציפו להם.

הפעם האחרונה שבה זכתה ארה"ב באליפות העולם בקפיצה לגובה לגברים הייתה לפני 20 שנים, כשצ'רלס אוסטין ניתר לגובה של 2.38 מטרים וגבר על שיאן העולם, חוויאר סוטומאיור. גם הפעם ג'סי וויליאמס לא הגיע כפייבוריט הגדול לזהב אל מול הקופצים הרוסים המעולים, אך בתחרות מצוינת ללא פסילות עד גובה של 2.35 מטרים כולל הוא קטף את המקום הראשון. גם הזכייה של ג'ניפר סימפסון ב-1,500 מטרים הייתה מפתיעה ומרעננת אך הסיפור הגדול של האמריקאים בתחרות הוא כריסטיאן טיילור. קופץ המשולשת הצעיר פשוט טרף מחדש את הקלפים לקראת לונדון כשניתר למרחק של 17.96 מטרים והבהיר כי לקראת לונדון אפשר להשמיט את המילה "דו" מהדו קרב בין פיליפס אידוו לטדי טאמגו. העומק של האמריקאים והיכולת להמציא את עצמם גם במקצועות אשר אינם נחשבים באופן מסורתי לחזקים ביותר שלהם הם ששומרים על מעמדם כמעצמת האתלטיקה החזקה בעולם.

7. אנה צ'יצ'רובה – ביקורה של הקופצת לגובה הנפלאה הזו בארץ מוקדם יותר השנה כמעט ולא זכה לחשיפה. את אף אחד לא עיניין שסגנית אלופת עולם פעמיים ברציפות מתאמנת במחוזותינו. אף פעם לא קל להיות מספר 2, אבל הרבה יותר קשה להיות מספר 2 של אחת כמו בלנקה ולאסיץ', ספורטאית כה דומיננטית המושכת תשומת לב רבה ואינספור 'פלאשים' עם כל ריקוד ניצחון. אבל צ'יצ'רובה מעולם לא ויתרה על הסיכוי להיות הטובה מכולן, גם לא ההריון וההפיכה לאמא פגעו ביכולת הקפיצה הנהדרת שלה, להיפך. השנה הדהימה צ'יצ'רובה כשעברה 2.07 מטרים, התוצאה השלישית בטיבה בכל הזמנים ובדאגו היא הוכיחה כי לא היה מדובר בהבלחה חד פעמית ולמרות התעלות של ולאסיץ' אחרי עונה מאכזבת, היא הצליחה להסיר את צילה מעליה ולזכות לראשונה בתואר אלופת העולם. ספורטאית ענקית.

8. אריק מוסמבאני – אני יודע שמוסמבאני היה שחיין, אך נראה כאילו מאז אותו יום בו ספק שחה/צף/טבע השחיין מגיניאה המשוונית בבריכה האולימפית בסידני, מתחרות ביניהן המדינות הקטנות על תשומת הלב על ידי יצירת אריק מוסמבאני חדש. הפעם היה זה סוגלאו טובלו מסמואה האמריקאית, נער בן 17, שמנמן בלשון המעטה שהתחרה במוקדמות 100 מטרים ועצר את השעון על זמן של 15.66 שניות, סביר להניח שרובכם מסוגלים לרוץ מהר יותר עם כפכפים לרגליכם וסיגריה דלוקה בפיכם.

המראה החיצוני יוצא הדופן והתוצאה הכה חלשה שקבע הסבו את תשומת הלב כלפי הנער מהמדינה הזעירה. במדינה שמייצרת שחקני פוטבול לליגת ה-NFL, ספורט הדורש מהירות גבוהה, ודאי יכלו למצוא בנקל רץ מהיר יותר ובכל זאת בחרו בנער בעל המראה האקסטרווגנטי לספרינטר. אינני יודע מה הרקע לשליחתו, האם הוא רצה בכך ואולי בכלל מדובר במקרה של קרבה לצלחת השלטונית, אבל הביישנות שהפגין בראיונות שהעניק לאחר מכן לתקשורת הסקרנית חיזקו את תחושתי שמדובר בניצול ציני ומכוער של נער תמים. ניצחון הספורט דמיקולו. 

9. הישראלים – איך שלא נסובב את זה, אליפות העולם בדאגו הייתה אכזבה עבור המשלחת הישראלית. לא רק שאף אחד מארבעת הנציגים לא קבע תוצאה המהווה קריטריון ללונדון (זוהר זמירו הוא היחיד שכבר הבטיח את מקומו שם) אלא שכולם היו רחוקים מאוד משיאם בתחרות הגדולה של השנה.

הקופצת במוט, ג'יליאן שוורץ מסיימת עונה חלשה יותר מהקודמת בה עברה 4.60, אם כי היא כבר הוכיחה השנה כי היא עדיין מסוגלת לקריטריון האולימפי (4.50 מטרים) ועברה אותו יום אחד לפני המועד הנדרש. דניאל פרנקל שפתחה את 2011 בסערה עם 1.94 מטרים ומקום רביעי באליפות אירופה באולם לא הצליחה הפעם להתעלות וצריך לקבל זאת בהבנה. פרנקל יצרה ציפיות עצומות סביבה כשבשתי התחרויות הגדולות הראשונות שלה בתור ספורטאית בוגרת (אליפויות אירופה בברצלונה ופאריס) העפילה לגמר תוך כדי שבירת שיאיה, אך אי אפשר לצפות מספורטאי להצליח בכל פעם, כישלון הוא חלק בלתי נפרד משרשרת חייו של הספורטאי. ואולי דווקא החצי השני של העונה הפחות מצלח עבורה ובנוסף התחרות הבריאה עם מעין פורמן ששיפרה את שיאה ועברה 1.92 מטרים לאחרונה יחשלו אותה ויסייעו לה לקבוע את הקריטריון ללונדון (1.95) בעונה הבאה.

דימה קרויטר אף הוא פתח את 2011 עם תוצאה אדירה, 2.28 מטרים אך מאז הוא לא הצליח לשחזר אותה. קרויטר סבל מפציעה שמנעה ממנו להשתתף באליפות אירופה לנוער, תחרות המטרה העיקרית שלו השנה. קרויטר אמנם לא הצליח באליפות העולם הזו אך מדובר בספורטאי צעיר ובפוטנציאל ענק לעתיד, אין לי ספק כי יחד עם מאמנו המצוין, אנטולי שפרן המטפל בו בכפפות של משי הוא יוכל לשחזר ואף לשפר את תוצאותיו. קרויטר לא צריך להיות לחוץ לגבי לונדון 2012, אולי אפילו יהיה נכון עבורו לתכנן את עתידו לקראת ריו 2016, אז כבר יוכל להגיע אולי כמועמד למדליה. המרתוניסט זוהר זמירו נפצע בגלל בחירת נעל לא נכונה, ואולי עדיף עבורו שזה יקרה עכשיו כדי שיוכל להפיק את הלקחים לקראת אולימפיאדת לונדון.

10. קסטר סמניה -  אוסקר פיסטוריוס היה אחד הספורטאים המתוקשרים ביותר באליפות העולם הנוכחית. זה לא מפתיע, התקשורת תמיד אורבת לאייטמים סקסיים ורץ קטוע רגליים בתחרות של ספורטאים בריאים זה הכי סקסי שיש, ויש לו פרוטזות שזה בכלל נוטף סקס ועוד מכנים אותו ה-"בלייד-ראנר" שזה האמ-אמא של הכינויים הסקסיים.

גם קסטר סמניה זכתה לחשיפה נרחבת וגם אצלה זה קשור לסקס, אבל מסוג אחר לגמרי. מאז שזכתה באליפות העולם הקודמת בברלין עברה סמניה שבעה מדורי גיהנום, רצת ה-800 המוכשרת והביישנית נאלצה לנוע מבדיקה אחת לאחרת כדי להוכיח את מיניותה הנשית, להיעדר מהמסלול למשך שנה, לראות את פרטיותה היקרה נרמסת ללא רחמים, לשמוע מקטרגים מרושעים המטיחים בה עלבונות ומטילים ספק בכשירות הישגיה ולחוש על בשרה איך גם בעולם הנאור של המאה ה-21, יחס שלילי על בסיס מגדרי עדיין קיים ומקובל. סמניה הצעירה, רק בת 20 למי ששכח, הובלה בעל כורחה בתוך רכבת השדים של הבירוקרטיה והסקסיזם ויצאה ממנה כשהיא עומדת על רגליה. הדרך הבוגרת שבה קיבלה את ההפסד ברגע האחרון לסבינובה רק סיפקו עבורי את החותמת, זוהי הגיבורה האמיתית עבורי של דאגו 2011.