sportFive1336660 (צילום: ספורט 5)
צילום: ספורט 5

הקולנוע הישראלי לא עשיר מדי בסרטי כדורגל, ועוד פחות בקומדיות על הספורט הפופולרי ביותר בארץ ובעולם. "האח של דריקס" המצוין היה הברקה ראשונה, והשתמש בכדורגל על מנת להציג בהקצנה רבתי הבדלים בין מזרחים לאשכנזים, ואת ההשפעה של הכדורגל על צורת ההתנהגות של בני אדם. אבל הסרט הזה נולד לפני כמעט 30 שנים (1994).

גם "בית"ר פרובנס"  (2002) יכול להתהדר בתג הקומדיה, אך כמו "האח של דריקס" הוא הרבה יותר דרמה חברתית וסאטירה מקומית מאשר מכונת צחוקים. כך גם "שושנה חלוץ מרכזי" (2014), שעלילתו המקורית (והמופרכת כמובן) על כדורגלן שנאלץ להתוודות בשידור ישיר על היותו הומוסקסואל כדי להימלט מציפורני המאפיה, היא ציר עליו מוצגים הכדורגל ושלוחיו בהומור שלא מתאמץ להחביא ציניות ואירוניה.

ועכשיו מפציע על מסכינו "לרוץ על החול", שהתמודד על פרס אופיר השנה ואף הגיע לגמר שלו, ובשל כל הנאמר לעיל, קל לי מאוד לטעון שמדובר בסרט שהוא לא פחות מקומדיית הספורט/כדורגל הטובה ביותר שנעשתה בישראל. אבל לפני הכל, זהו פשוט סרט נהדר. שעה וחצי של קולנוע מבדר העשוי בגובה העיניים, בלי קריצה למכנה משותף נמוך, עם הרבה אהבה וחמלה. האנגלים מכנים ז'אנר סרטים שכזה " FEEL GOOD FACTOR". בול בפוני: אתם תרגישו טוב ותצאו עם חיוך רחב ואפילו תובנה או שתיים.

אבל יש בעיה לכתוב על "לרוץ על החול": אסור להתייחס לתוכן שלו ולספר עליו יותר מדי, כי כמעט כל זרקור מוקדם שמטילים על השתלשלות העלילה, יהפוך לספוילר ויחבל בהנאה שלכם באולם. ובכל זאת, תקצירון הכרחי: פליט אריתראי שחי כבר 5 שנים בישראל ונטמע בשפה ובתרבות באופן מעורר פליאה, מצליח לברוח מפשיטת גירוש של משטרת ההגירה, ומגיע כתוצאה מטעות בזיהוי למועדון כדורגל ישראלי בליגת העל (מכבי נתניה).

מכאן זורמת העלילה בשני כיוונים מרתקים: הספורטיבי והחברתי/פוליטי. תהליך ההתאקלמות של "ג'וני מיקל" במרחב הקטן לכאורה של מועדון כדורגל ישראלי על כל חסרונותיו, הוא פנינה של הומור ודרמה גם יחד. הבמאי אדר שפרן ושלושת כותבי התסריט המעולה, שמים אמנם דגש על הקילקולים המוכרים של עסקני ושחקני כדורגל, אבל גם את החשיפה הזו – של שפה, ז'רגון, יצרים ומלחמות אגו – הם מביאים למסך מתוך עין עקומה (מושג שהומצא דווקא בכדורסל) – קורטוב של "ירידה" על הסצנה, אך לצידו אנושיות ורגש שהם למעשה חלוקת כבוד לנוגעים בדבר.

זוהי הסאטירה החביבה של הצד הספורטיבי. אך כאמור בתוך העלילה שזורה גם זיקה חברתית/פוליטית לפליט האריתראי ולעמיתיו. כבר אמרנו ש"לרוץ על החול" מצליח באופן רגיש ונפלא להציג את הצד הקליל והמשעשע שבו, אבל במקביל הוא לא מוותר על העלאת הסוגיות הכואבות של המהגרים בישראל, ומציג ברגישות תמונה מעוררת מחשבה.

המשחק המעולה של שון מנגוזה (היה מועמד לפרס אופיר) כפליט, צביקה הדר כבעלי מכבי נתניה וקים אור אזולאי כבתו של הבעלים והמנכ"לית שמתאהבת בנטע הזר שצנח לה לפתע במגרש, תורם עולם ומלואו להנגשת הסיפור הלכאורה "כדורגלני" הזה, לכל הקהלים. אתם תגלו לשמחתכם שאתם לא צריכים לרוץ על החול. רק לרוץ לראות את "לרוץ על החול", ולהתמוגג.

סוף