הולמס מנצחת בגמר 100 מטרים בבייג'ין (Getty) (צילום: ספורט 5)
הולמס מנצחת בגמר 100 מטרים בבייג'ין (Getty) | צילום: ספורט 5
"תמיד הייתי תחרותית". הולמס | צילום: ספורט 5

בשבוע הבא יחלו בריו המשחקים הפראלימפיים ה-15. ערב פתיחתם, שתי הספורטאיות אפריל הולמס, אצנית T44 אמריקנית שרגלה נקטעה על ידי רכבת וסקאוט באסט, אצנית יתומה נכה שננטשה בסין, שיתפו את סיפורן מעורר ההשראה.

"ברגע שהנחתי את הרגל שלי על הרכבת היא התחילה לנסוע. החלקתי ונפלתי מתחת לרציף. אני זוכרת שהסתכלתי למטה ובמקום לראת את הרגל שלי ראיתי את הרכבת", מספרת אפריל הולמס, שתרשום בריו הופעה רביעית במשחקים הפראלימפיים. "הפרמדיקים הגיעו. הם עמדו על הרציף עם החבר שלי וכולם צעקו אליי, על מנת שאמשיך לדבר".

"שמעתי מישהו שואל: 'מצאתם את הרגל שלה?'. בבית החולים, הרופא חשף אותי למגזינים שהוצגו בהם ספורטאים נכים. אני פשוט חשבתי שהוא משוגע, אבל אז התחלתי להעמיק ולקרוא. שמעתי לראשונה על המשחקים הפראלימפיים. לא ידעתי על זה קודם, אבל מאז שהייתי ילדה קטנה הייתה דבוקה למסך בכל פעם שמשחקי האולימפיאדה שודרו"

"התחלתי לרוץ על מסלול כשהייתי בת חמש ואמא שלי אמרה לי מגיל צעיר שהיא מצפה ממני ללכת ללמוד בקולג', ושהאתלטיקה תהיה כרטיס הכניסה והמלגה שלי. מאותו רגע זה היה הלך הרוח שלי: להשתמש בספורט כדי לקבל תואר. הייתי מספיק טובה בכדי לקבל מלגה לאוניברסיטת נורפולק. רצתי עבורם במשך ארבע שנים, סיימתי וחשבתי לעצמי שהריצה שילמה עבור החינוך שלי".

הולמס זוכה בזהב בבייג'ין (Getty) (צילום: ספורט 5)
הולמס זוכה בזהב בבייג'ין (Getty) | צילום: ספורט 5

"אחרי הקולג', לא רציתי יותר לראות מסלול ריצה", הודתה הולמס, "המחשבה הראשונה שלי אחרי התאונה הייתה שאני לא אוכל לרוץ יותר לעולים, אבל ככל שראיתי יותר ספורטאים פראלימפיים במגזין כך התחלתי להאמין שזאת כן עשויה להיות אפשרות. ואז כבר נכנסתי לתבנית שלי, כי רציתי לראות מי ניצח בריצות 100 ו-200 מטר. תמיד הייתי מאוד תחרותית, זה בד.נ.א שלי"

"כשראיתי את הבחורה שזכתה בזהב, הייתה לי רק מחשבה אחת: היא אפילו לא נראית כמו אצנית. אף אחד מהם לא נראה ככה. לפעמים אפשר פשוט להסתכל במישהו אחר ולחשוב לעצמך: הם לא יכולים לנצח אותי. ברגע שראיתי את האצנים במגזין וראיתי את התזמונים שלהם, הייתי בטוחה שאני יכולה לנצח אותם".

על רגע ההחלטה סיפרה: "בפעם הבאה שראיתי את הרופא אמרתי לו שאני רוצה לייצג את ארה"ב במשחקים הפראלימפיים הבאים. אני רוצה להיות הכי מהירה בעולם ואני רוצה לזכות במדליות זהב. ברגע ששכנעתי את עצמי שהרגל שלי הולכת להיות שם, התחלתי באמת לרוץ. השתתפתי במשחקים הפראלימפיים באתונה 2004 רק שנתיים אחרי שהתחלתי להתאמן, ויצאתי מהמשחקים עם שיאי עולם ב-100 ו-200 מטרים".

"זה סיפור של אנדרדוג", באסט | צילום: ספורט 5

הגובה של סקאוט באסט הוא 1.44 מ'. היא יכולה לרוץ 100 מטרים ב-16.5 שניות ולקפוץ לרוחק של 3.38 מטרים. יש לה רגל אחת וארבע בהונות. היא בת 27 ומחזיקה בשלושה תארים פראלימפיים לאומיים בריצת 100 מטרים. היא מחזיקה בשיא הפראלימפי האמריקאי לנשים בקטגוריית T42 בריצות 100 ו-200 מטרים, ואת השיא העולמי בריצת 400 מטרים. "זה קצת סיפור של אנדרדוג", באסט מסבירה.

זמן קצר לאחר ההתחייבות המחודשת שלה לספורט ולחלום שלה, באסט עזבה את עבודת השיווק שלה ועברה לסן-דייגו בכדי להתאמן עם מאמן מכללות שמתמקד ספציפית במסלולי הריצה, בחיזוק ספורטאים במתקן האימון הלאומי ליד צ'ולה ויסטה, קליפורניה, כדי ש"תמיד יהיה לה מישהו לרדוף אחריו". היא למדה גם לאכול כמו אצנית: " נכנסתי לכושר. שקלתי בערך 40 קילו כשהייתי טריאתלטית וירדתי ל-35 קילו כאצנית", היא מעידה.

היא ישנה במכוניתה או על ספה של חברים בכדי לתמוך במטרתה. באסט שיפרה את הזמנים שלה, למרות התנאים הפחות-מאידיאליים בהם היא חיה. אז, לפני כשנה, צצה בפניה הזדמנות לכוונן היבט נוסף במשוואת הביצועים שלה: הציוד שלה.

"נפגשתי עם טובי הטפילד (מעצב נייקי)", היא מסבירה. "לבשתי אז פרוטזת ריצה, ספייק, שהיה ארבע וחצי מידות גדול מדי עבורי, אבל אני התחרתי על הספייק הזה במשך שש שנים. זה היה הספייק הקטן ביותר שיכולתי למצוא בשוק".

"תהפכו להיות כל מה שאי פעם חלמתם". באסט (Getty) | צילום: ספורט 5

אחרי הפגישה הראשונית שלהם, הטפילד הכין מיד זוג ספייקים שיתאימו למידה הקטנה של באסט. "הנעל הראשונה הגיעה והיא הייתה מדהימה," היא מאשרת. "מיד רצתי זמנים מהירים יותר, בזכות זה שהעקב שלי לא החליק יותר, בזכות זה שלא נאלצתי לדחוס את הבוהן כדי שתתאים לנעל. זה פשוט היה פתאום קל יותר."

בנוסף, באסט החלה לרוץ בלי ברך תותבת, מה שהגדיל את הסטרייד ואת העוצמה שלה, גם בזכות עיצוב נוסף ששינה את כללי המשחק עבורה, ושגם נשא את חתימתו של הטפילד: Spike Pad של נייקי, רפידה שעוצבה בכדי להתאים ללהב פרוסטטי.

ביולי באסט חזרה למבדקים הלאומיים, ובזכות מינוף האימונים האינטנסיביים שלה, אמונה מחודשת בעצמה וציוד משודרג היא הגיעה ראשונה בריצת 100 מטר. 16.79 שניות בהן היא סיימה את המסלול, כמעט חמש שניות מתחת ל-21 שהיא רצה לפני ארבע שנים, ניצחו את התחרות ביותר משנייה מלאה – מרווח חסר תקדים בריצת 100 מטר.

הישג זה, ביחד עם מקום חמישי בקפיצה לרוחק (3.38 מטר), זיכו אותה במקום בנבחרת ארה"ב לריו, והגשימו את המטרה שבאסט הציבה לעצמה כנערה. "התחלתי משום דבר, מכלום, מהיותי לא רצויה להיותי הטובה ביותר במדינה שלי ואחת מהטובות בעולם", היא מצהירה. "זה עושה לי צמרמורות".

חודש לאחר מכן, באסט כבר החליפה את החלום שהושג בחלום אחר: ביצוע מעולה בריו. בכדי למקסם את סיכוייה, היא המשיכה לשתף פעולה עם הטפילד והצוות שלו בכדי לבצע שינוי רביעי בספייק שלה, על מנת להוסיף ולכוונן ביתר דיוק כל אספקט בספייק

היא הקטינה את הרוחב העליון והוסיפה תמיכה בצדדים על מנת לספק יציבות טובה יותר לרגל בעלת ארבע האצבעות. בנוסף, הצרת תיבת הבהונות על מנת לאפשר לה מינוף טוב יותר של הקצה שלה, שינויים בלוחית על מנת לספק התאמה מדויקת יותר והרמוניזציה של הספייק והלהב, מבחינת גובה וכוח גרירה.

מעצבים גם שינו מעט את מיקום הספייק בקדמת כף הרגל של הנעל, בכדי למזער את נקודות הלחץ ולמקם בצורה אסטרטגית ריפוד במקום בו העצבים בכף רגלה של באסט חשופים יותר כתוצאה מהשריפה. ואז הגיעו השינויים האחרונים, כמו תיקון אורך השרוך וצביעת החלק העליון בסכמת הצבעים של נייקי “Unlimited”, שם שמתקשר באופן הדוק עם סיכום המסע האישי של באסט עצמה. 

"תנו להם להגיד שלא תהיו משהו ואז תהפכו להיות כל מה שאי פעם חלמתם ועוד יותר", באסט מכריזה. "זה הסיפור שלי באמת".