קול א': זה לא קל לכתוב. כלומר לכתוב יפה, מעניין, מסקרן, ברור. יש פעמים שהכותב מתייסר שנים עד שמצליח למלא חצי שורה ראויה. לא קל לכתוב כתיבה רצינית, אמיתית – אם מבוססת על אמת, ומלאת השראה אם מבוססת דמיון. אין מה לומר, לכתוב זה לא קל.
קול ב': לכתוב זה קל. היום עוד יותר מפעם, כי יש מחשב שמתקן טעויות: שגיאות כתיב מסמן באדום ושגיאות תחביר בסימון ירוק. המחשב מקבל הכל וכך גם דף הנייר – למי שעוד כותב על נייר. והיום למי אכפת אם נכתבים אמיתות מבססות תחקיר או בדיות מלאות השראה. לכתוב זה קל – כל אחד יכול.
קול ב' הוא הקול המושמע, הנפוץ והנכתב. הכותבים כותבים בקול זה והקוראים קוראים. בצמא קוראים. ואיך, שאלתי את עצמי ביום חמישי שהיה, כתבו אנשים שאברהם גרנט מיוחד יותר מהמיוחד, ורק לפני אתמול אמרו שלא מבין דבר ולא ברור מה עושה על הספסל של צ'לסי.
ואם היו כותבים את הדברים שכתבו לפני שעלה לגמר ליגת האלופות בשעשוע של תפישה בידורית, אז הייתי יכול להבין איך התהפכו (כלומר השבוע), כי ככה זה בעסקי הבידור – הרגע הוא הקובע. אבל הם היו רציניים – אותם עיתונאים – אז והיום, ואני, למרות שאינני תמים 100% לא יכול להבין.
וגם את שחר פאר, שמדורגת סביב ה-18 בעולם בטניס נשים ונתפשת כטניסאית הישראלית הטובה ביותר ביקרו תוך מציצת דם, וזה בגלל שהפסידה פעמיים במשחקי גביע הפדרציה - אליפות העולם לנבחרות נשים בטניס. ביקרו אותה ביקורת מלאת ארס על הפסדיה והתנהגותה בזמן הטורניר, ואולי היו כאלה שסגרו איתה חשבונות ישנים, כי יש את אלה שכותבים תוך התחשבנות עם אותם ספורטאים רעים שסרבו "לדבר אצלם", או איתם בזמנים קודמים. וזה קורה, כך הבנתי, לא רק אצל עיתונאי ספורט.
היא טניסאית מצוינת שחר פאר, וכשפגשתי אותה לפני שנתיים הייתה על אזרחי ונחמדה מאוד. אולי היא לא נחמדה כשמפסידה משחקים, ואולי אפילו כבר איננה נחמדה כלל, אבל אלה שכתבו עליה טקסטים שנונים סביב המילה התכווצות למשל, תוך קריצה להתכווציות הבטן שחוותה בהפסד הראשון מתוך שניים, אלה הם כותבים קלאסיים מסוג קול ב'. וכשקראתי-אני, התכווצתי מהדברים ותהיתי – תהייה מיותרת, האם זה שרשם את הדברים ואלה שרשמו דברים רעים אחרים שיחקו אי פעם טניס?
ויש עוד אינסוף טקסטים כאלה, בעיקר במה שנקרא מדורי הספורט: טורים ושורות של מילים של רוע ושל חוסר רגישות בסיסית מקוממת.
ואין זה טקסט של "אני מאשים" נגד עיתונאים צמאים שמתפרנסים מכתיבה שלילית. אני באופן אישי לא יכול לסבול את זה. וזו הזדמנות טובה לומר – גם לעצמי, כי כותב פה ושם, שישנם דברים שנכתבים אחרי מעשה – כמו שכתבו על פאר, או על גרנט לפניי שהפך למיוחד, ויש "מכתוב": הדברים שנכתבו לפניי. ובהבנת עניין זה נכשלו כותבי הכדורגל – באנגליה ובישראל, שכתבו על גרנט כך ואחרת והאם יכול, או לא, ולא הבינו שהדברים נכתבו מראש.