ז'וזה מוריניו היה ונשאר אחד ממאמני הכדורגל הגדולים בעולם. העובדה שפוטר מצ'לסי עוד לפני שהעונה הגיעה לקו האמצע שלה, וכאשר הקבוצה נמצאת נקודה אחת מעל לקו האדום באנגליה, כל אלו לא יכולים לשנות את העובדה הזו.
כמעט 15 שנה שמוריניו מאמן ברמות הגבוהות ביותר ובכל הקבוצות בהן אימן – פורטו, צ'לסי, אינטר, ריאל מדריד ושוב צ'לסי – הוא זכה בתארים חשובים. אליפויות, גביעים וגביעי אירופה. אין כמעט ספק שגם בקבוצה הבאה אותה הוא יאמן, יהיו תארים. גם למאמנים גדולים יש עונות טובות ויש עונות פחות טובות. והעונה הנוכחית הייתה ללא ספק הכי פחות טובה בקריירה שלו. אבל כאמור, אין בכך כדי לשנות את התמונה הכללית של מוריניו המאמן.
יש למוריניו הרבה מאוד מעלות כמאמן. הוא טקטיקן בחסד עליון, הוא פרפקציוניסט כמעט חולני, שלא משאיר שום פרט, ולו הקטן ביותר, ליד המקרה. הוא פסיכולוג אדיר, וכמו שכולם יודעים הוא אשף תקשורת. הוא מנהיג אמיתי ומוטיבטור מדהים. ולמרות שכלפי חוץ הוא מפלצת של אגו, שלכאורה חושב ומדבר רק על עצמו, בתוך חדר ההלבשה הוא שונה לחלוטין. כל השחקנים שעבדו איתו יודעים לספר שהוא מתנהג אליהם כמו אח גדול. הוא נותן להם את ההרגשה שהוא יילך עבורם באש ובמים, לעולם לא יצא נגדם ותמיד ייקח אחריות ויפנה את האש לכיוונו. וכל זה נעשה באינטנסיביות עצומה, כמו שמוריניו רגיל ואוהב, רק שלא כל אחד מסוגל לתפקד באופן מושלם באווירה שכזו.
פראן סוריאנו, כיום מנכ"ל מנצ'סטר סיטי, היה ב-2008 אחד ממנהלי ברצלונה. באותו קיץ החליטו בבארסה לסיים את דרכו של המאמן פרנק רייקארד ולמנות מאמן חדש. אחד המועמדים היה מוריניו, שעבד בעבר במועדון כמתורגמן ולאחר מכן כעוזר מאמן. ראשי בארסה נפגשו עם מוריניו, שרצה מאוד את הג'וב. בסופו של דבר ולאחר דיונים ממושכים, הוחלט לוותר עליוט ולמנות במקומו את פפ גווארדיולה הצעיר וחסר הנסיון. סוריאנו הסביר מדוע הוחלט בסופו של דבר לוותר על מוריניו, למרות שכבר היו לו הישגים מרשימים בפורטו (גביע אופ"א וליגת האלופות) ובצ'לסי (שתי אליפויות): "מוריניו הוא ווינר, אבל כדי לנצח הוא יוצר רמה גבוהה כל כך של מתח פנימי, עד שזה הופך לבעיה".
שלוש השנים של מוריניו בריאל מדריד היוו הדגמה מדוייקת לתהליך הזה. מוריניו הגיע לקבוצה שנאבקה קשות בברצלונה הנהדרת של גוורדיולה. "המיוחד" הפך את המאבק בין ריאל לבארסה לקרבות רוויי שנאה, וסחף איתו גם חלק מהשחקנים – כולל כאלו שהיו חברי נפש של שחקני בארסה מנבחרת ספרד. במידה מסויימת הוא השיג את מבוקשו, כשריאל ניצחה את בארסה בגמר הגביע ב-2011 וזכתה באליפות ב-2012. אולם הקרבות המתישים והלא נגמרים הביאו גם לסיום דרכו בקבוצה עונה לאחר מכן, כשהוא נלחם באיקר קסיאס וסרחיו ראמוס, איבד את חדר ההלבשה ובהמשך גם את מרבית האוהדים.
בקדנציה השנייה שלו בצ'לסי קרה תהליך דומה. אחרי עונת התאקלמות מחדש, מוריניו בנה את הקבוצה כפי שהוא רצה, חיזק אותה במקומות הנכונים, וסחף אותה לזכייה באליפות. אולם היה לכך מחיר, כאשר כמה משחקני המפתח כבר לא היו מסוגלים לעבוד איתו בלחץ המטורף שהוא יצר סביב המערכת. אדן האזאר, ססק פברגאס ודייגו קוסטה נראו העונה כמו הצל של עצמם. ברור שלא מדובר אך ורק בבעיה מקצועית, והדברים שאמר מוריניו בשבוע האחרון מוכיחים זאת. אחרי ההפסד ללסטר הוא אמר בשלושה ראיונות שונים כי שחקנים בקבוצה "בגדו" בו. זו מילה קשה, שאנחנו לא מרבים לשמוע ממאמנים.
מוריניו, שתמיד חיבק את השחקנים ונלחם עבורם, בפעם הראשונה יצא נגדם באופן בוטה. הוא האשים אותם בבגידה, בנעיצת סכין בגב. במילים אחרות הוא אמר: הם אשמים, לא אני, והם עשו זאת בכוונה. מייקל אמנאלו, המנהל המקצועי של צ'לסי, הסביר אתמול (חמישי) בערב כי ההחלטה לפטר את מוריניו הייתה אכן בשל היחסים המעורערים עם השחקנים. "הייתה מחלוקת ממשית בין המנג'ר לשחקנים", אמר שחקנה לשעבר של מכבי ת"א שהוא כיום אחד האנשים החזקים ביותר במועדון.
"אלו אותם שחקנים שבעונה שעברה זכו באליפות ובגביע הליגה, והם עשו זאת בדם, יזע ודמעות. הם עבדו לפי ההוראות שקיבלו, הם עשו כל מה שהמנג'ר ביקש מהם. זה קל מאוד להפיל את האחריות על השחקנים, אבל במועדון לא מקבלים את הטענה הזו", אמר אמנאלו, שבעצם יצא באופן גלוי כנגד האשמותיו של מוריניו בקשר ל"בגידה". מוריניו לא יישאר מחוסר עבודה עוד הרבה זמן, זה בטוח. אולי הוא יאמן בעונה הבאה את פאריז סן ז'רמן, אולי את ריאל מדריד או שיחזור לאינטר, אם רוברטו מאנצ'יני לא יזכה באליפות. ואולי הוא יפתיע ויצוץ במקום אחר.
אולם האפיזודה בצ'לסי, שבאה אחרי אירועי מדריד, מותירה אותו מצולק ועם מוניטין פגוע. כי מי שיעסיק את מוריניו יודע שמצד אחד הוא מקבל מאמן גדול שכנראה יביא לו תארים, אולם כזה שהרומן איתו לא יימשך יותר משלוש שנים, ורוב הסיכויים שיסתיים במפץ גדול ומכוער.
