בדיוק שעתיים לאחר תום המשחק בשרלרואה, הודיע אלי טביב שהוא עוזב את בית"ר ירושלים. בהודעה שלו כתב הבעלים "אני בוש ונכלם, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". צודק טביב, זאת פעם ראשונה שאני מסכים עם צעד שהוא עשה. רק שלא יהיו ספקות, נכון שהתנהגות אוהדי בית"ר שברה כל שיא בבלגיה, אבל הבושה וההרס קיימים במועדון שנים רבות ולטביב לא היה את האומץ להודות בכך.
כאשר ראה את מופע האימים של האוהדים הוא סוף-סוף הבין שמהמועדון הזה לא יכול לצאת טוב. אין שום עתיד עם אוהדים כאלה. ההרס עכשיו גדול, לא רק טביב צריך לעזוב אלא גם שחקנים ומאמנים. לא מגיע לכל אנשי המועדון אוהדים כאלה. יגידו שזאת קבוצה קטנה שהתפרעה, זה נכון, אבל הרוב שתק, ולא נלחם בהם ולכן גם הרוב אשם. עכשיו נראה את ארגון לה-פמיליה בונה מועדון חדש.
את מה שראינו מבית"ר בבלגיה אפשר להגיד רק כגועל נפש אחד גדול. מופע של איבוד עשתונות כללי מצד האוהדים, השחקנים והמועדון ככלל. אנחנו רגילים לראות את בית"ר בבית הדין בישראל בכל יום רביעי, אבל הפעם המפגש יהיה עם בית הדין של אופ"א, והעונש יהיה חמור. זריקת האבוקות בפתיחה והפגיעה בשוער שרלרואה בסיום יביאו ככל הנראה להרחקה של המועדון מהמפעלים האירופים.
באירופה המתורבתת הצליחו כבר מזמן להתגבר על החוליגנים, ופתאום מגיעה קבוצה ישראלית שלא הייתה כבר שנים בגביעים השונים, עם קהל מתלהם ואלים, ובנוסף סופגת חמישייה מקבוצה בלגית בינונית. לא התפלאתי שמנהלת הליגה הוציאה מיד בסיום המשחק הודעה שאוהדי בית"ר ביזו את הכדורגל שלנו. צודקים במנהלת, אם זה חלון הראווה של הכדורגל הישראלי, עדיף לסגור את התריסים. מועדון כדורגל אמור להיות קודם כל מחנך – אך אף אחד לא הצליח לחנך את אוהדי בית"ר שממשיכים כבר שנים בשלהם.
אחרי מה שקרה בשרלרואה אין הרבה מה לדבר על כדורגל, אבל דבר אחד היה בולט לעין. שחקני בית"ר עלו בשגעון למגרש, בגלל ההתלהמות של אוהדיהם, ושילמו על כך בצהובים ואדומים. למזלם הרע השופט היה אנגלי, ולא שופט ישראלי פחדן. ואם כבר נגענו בהתנהגות השחקנים. אני כבר לא מצפה מאף שחקן בית"ר לגנות את מה שקרה, כבר התרגלנו לאורך השנים ששחקני הקבוצה (מלבד אריאל הרוש) מפחדים מהקהל הזה. לא נראה לי שבקבוצות אחרות באירופה, מיד בסיום המשחק השחקנים הלקקנים והמפוחדים היו ניגשים ליציע ומוחאים כפיים לאוהדיהם, רגע אחרי שאלה זרקו חפץ לראשו של שוער היריבה. הקהל הזה גרם לנזק הגדול ביותר לכדורגל הישראלי מזה שנים.
לפרויקט של ב״ש יש עתיד ורוד
לעומת הבושה והסקנדל בבלגיה, באצטדיון הביתי של בית"ר ראינו את הפועל באר שבע בהתהוות. ממש עם שריקת הסיום הבחנתי במאמן ברק בכר צועק "טוב, טוב, לא נורא". כמה שהוא צודק. זו הייתה ב"ש חזקה, טובה, רעבה ומרעננת למרות ה-1:1 ולעומת בית"ר שעפה מאירופה, כאן יש מקום לאופטימיות. זו קבוצה חזקה כמעט בכל מערכיה, וחלק קדמי ששווה גול גם במשחק חוץ. קבוצה שמעלה מהספסל את בן שהר ואת טוני וואקמה יכולה רק להתקדם ולהסתכל למכבי תל אביב בלבן של העיניים.
ולמרות זאת, יש כמה נקודות שבכר יצטרך לתת עליהן את הדעת. ביתרון, במשחק ביתי, ועם דחיפת הקהל (ואיזה הבדל לעומת הקהל של בית"ר), אתה חייב ללכת על השער השני. ב"ש עשתה רושם של מסתפקת בתוצאה וזה עלה לה בתיקו מפנדל טיפשי.
העתיד נראה בהחלט ורוד. המשימה הגדולה של בכר תהיה להרגיע ולהוריד לקרקע את השחקנים שלא יפתחו בהרכב. זה יקרה מדי משחק, בליגה שלנו ואולי גם באירופה. לב"ש יש 16 שחקנים מצויינים, ולמאמן צעיר כמו בכר, שהודה שלא היה במקומות כאלה מעולם ועל הדרך עקץ את איזי שירצקי, זה יהיה המבחן. הוא מאמן מוביל מבחינת כדורגל, יש לו שחקנים בכירים והציפייה לזכות באליפות גדולה. אבל זה יקרה רק אם הכל יתחבר והשחקנים יזרמו איתו ולא יעשו לו פרצופים.
