כולכם בטח מכירים את המצב הזה: אתם קמים בבוקר והדבר הראשון שאתם הולכים לעשות זה לרוץ ולבדוק את תוצאות הלילה ב-NBA. אבל לא של כל המשחקים, למרות שהם מעניינים, אלא של משחק אחד ספיציפי של הקבוצה האהודה שלכם.
ואתם יודעים שאם התוצאה טובה - אז היום שלכם יהיה מושלם, או לפחות התחיל מושלם. ואם היא רעה, אז ההתלהבות מהיום הזה יורדת. אתם גם בטח מכירים את הסיטואציה שבה אתם קמים ב-4 בבוקר כדי לראות את המשחק של הקבוצה שלכם, למרות שב-7 אתם כבר צריכים לצאת לעבודה. מיותר לציין, כמובן, שלתוצאה - שוב - יש קשר ישיר לאיך שהיום שלכם נראה.
אין ספק שלכל אוהד NBA המצבים האלה מוכרים והרגשות האלה מוכרים עוד יותר. אני אוהד שרוף של הבלייזרס. כבר 13 שנה. ולמה אני אומר את זה? קודם כל, כי הכתבה הזו תהיה סובייקטיבית מעט. ושנית, כדי שתבינו בוודאי כמה לילות ובקרים קשים עברתי בחיי.
תקופה של סבל
כאוהד פורטלנד, בתור אחד שלא גר שם ואף פעם לא ביקר שם, סבלתי המון. ככה זה: ברגע שאתה אוהד של קבוצה לא "גדולה" - קבוצה שהשחקנים הנוצצים לא רצים לשחק בה - זה קשה. מאז עונת 99/00, פורטלנד לא עברה את הסיבוב הראשון בפלייאוף. אז עוד היו שם שחקנים נהדרים כמו ארווידאס סאבוניס, סקוטי פיפן, ראשיד וואלאס, שון קאמפ, סטיב סמית', דיימון סטודומאייר ועוד... עברו המון שנים, ורובן היו כושלות.
בין עונות 03' ל- 07' הטריילבלייזרס כלל לא הגיעו לפלייאוף, וזו בעצם הייתה תקופה של הג'יילבלייזרס. האור היחידי שראו אוהדי פורטלנד בעשור האחרון היה הטריו המפחיד של ברנדון רוי, גרג אודן ולמרכוס אולדרידג', כזה שנראה כמי שיכול להביא אליפות או שתיים. אלא שהתקוות קרסו יחד עם הברכיים של רוי ואודן. אבל למרות הכל, זו הייתה תקופה מרגשת. הפוטנציאל אמנם לא מומש, אבל היה כיף לראות את הקבוצה הזאת - בדיוק כמו שהיה כואב לקום בבוקר ולראות את אודן נפצע פעם אחר פעם.
זה מצחיק שהאוהדים מרגישים כל כך קשורים לאנשים האלה שמשחקים אי שם, אנשים שלא מכירים אותנו בכלל. אכפת לנו מהם, אכפת לנו שיצליחו. יש אנשים שאוהדים את ה"גדולות" ובתמורה לדאגה שלהם הם מקבלים ניצחונות בזמן שאוהדי שאר הקבוצות, רק מתאכזבים. כל הזמן דואגים, כועסים ומפסידים בסוף.
החודש האחרון הזכיר לי למה אני אוהד דווקא את הבלייזרס.
מחושך לאור
זה היה חודש של בקרים ולילות משמחים ביותר; חודש בו המאזן של הקבוצה הוא 2:11, המאזן השני הטוב במערב ושלישי בליגה כולה; חודש שבו הקבוצה היחידה שניצחה את סן אנטוניו היא פורטלנד; זה היה חודש בו הבלייזרס, לראשונה מאז שנת 2003, השיגו 100% של ניצחונות בסדרת משחקי החוץ שלהם, שכללה את בוסטון, טורונטו, ברוקלין ומילווקי; זה היה חודש שבו הקבוצה ניצחה תשעה משחקים רצופים; זה היה חודש שבו הבלייזרס שלטו בקצב של המשחקים שלהם; חודש שבו אולדרידג' משחק כמו סופרסטאר, וגם כשהוא קולע 4 מ-20 - כמו נגד שיקאגו הלילה - הקבוצה עדיין מנצחת. חודש בו אני יכול לבוא לעבודה ולהיות גאה שאני אוהד של הבלייזרס.
אז למה הבלייזרס מצליחים כל כך העונה? הסטטיסטיקה לא מעניינת. חומר האנושי זה מה שמעניין. בפורטלנד נבנתה השנה קבוצה נחושה, רצה, מחוברת ומתמסרת. האנשים שם, מהשחקנים ועד הבעלים, רוצים לנצח, זה כל מה שמעניין אותם. בחמישייה שלהם יש את שני השחקים הכי אנדרייטד בליגה: הראשון הוא הכוכב, למרכוס אולדרידג', שמקבל את ההכרה לה הוא ראוי לאט לאט. השני הוא שוטינג גארד הכי לא מוערך ב-NBA, ווסלי מתיוס. הוא קולע 16.8 נקודות למשחק והוא ללא ספק מקלעי השלשות הכי טובים בליגה ואחד השומרים הכי טובים בעמדה שלו, שאפילו לא נכנס לרשימת הצבעה לאולסטאר.
שאר החברים שלהם משלימים קארד נהדר. דמיאן לילארד, שהיה רוקי העונה אשתקד, נחשב כבר עכשיו נחשב לאחד הרכזים הטובים בליגה. כל הקיץ הוא עבד עם גארי פייטון כדי לשפר את ההגנה שלו. גם ניקולה באטום נראה מצוין והשחקנים כבר קוראים לו "מר כל יכול". הצרפתי באמת עושה העונה הכל עם 13.3 נקודות, 6.6 ריבאונדים ו-5 אסיסיטים למשחק. בקבוצה מדברים עליו כעל שחקן שמחבר את כולם ביחד על המגרש, מדבר ולוקח אחריות. אך כל השחקנים האלה היו גם עונה שעברה, עונה שנגמרה עם עשרה הפסדים רצופים.
השוני השנה הגיע בדמות התוספות הקטנות. רובין לופס הוא אולי הוא לא שחקן גדול, אבל הוא גבוה (2.13) ולוחם. וזה חשוב מכל. בשנה שעברה היה זה ג'יי ג'יי היקסון (2.06), ששיחק כסנטר, ולמרות הסטטיסטיקה - 12.7 נקודות ו-10.4 ריבאונדים למשחק - כולם חגגו עליו בצבע. תוספת משמעותית נוספת היא מו וויליאמס, אחד שכבר שיחק תחת טרי סטוטס כשהוא אימן במילווקי, והוא באמת השינוי הגדול.
הוא הגיע עם מטרה להיות שחקן שישי הטוב בליגה. היו לו הצעות טובות יותר מקבוצות אחרות, אבל הוא בחר בבלייזרס. מצב דומה היה גם לדורל רייט - שהגיע גם הוא כדי למלא את הספסל - זאת למרות שהיו לו הצעות להיות שחקן חמישייה בקבוצות פחות טובות. יסלחו לי אוהדי הספרס על מה שאני אגיד, אך פורטלנד נבנת ומשחקת במודל דומה לזה של סן אנטוניו. הן מבחינת הסגל והם מבחינת סגנון המשחק ההתקפי.
ה-מ-ש-כ-י-ו-ת
אז נכון, אפשר לומר שהרצף האחרון שמקרי, שהמשחקים של פורטלנד עד כה היו נגד קבוצות חלשות, שהם מנצחים כי הם יורים באחוזים טובים מהשלוש, שזו תחילת עונה ועוד מעט הם יצברו הפסדים ויגיעו למקום הראוי להם. אפשר לומר את זה, ואני יכול לומר שגם אוהדי הבלייזרס חושבים שזה יקרה. בעצם כולם חושבים ככה, חוץ מהשחקנים של פורטלנד. "כולם חושבים שיבוא הזמן ונצבור רצף של הפסדים, אבל אנחנו חושבים רק על נצחון הבא שלנו", אמר ווסלי מתיוס והיטיב לבטא את התחושות
ובינתיים, כשכולם מתעסקים בשאלות הללו, אני קם מוקדם בבוקר, לא ישן בלילה ואני אדם שמח. חודש נובמבר הפך לאחד חודשי הספורט המשמחים ביותר שהיו לי כאוהד הבלייזרס. היתרון בלהיות אוהד של קבוצה כזו, הוא זה שאתה מעריך כל דבר טוב שקורה. זה לא קשור רק לניצחונות, אלא יותר לרצון לנצח, זה קשור לקבוצה, ללחימה, לתשוקה למשחק.
רק שלא יגמר.
