איזו התרגשות. איזה כיף. לאו מסי ירד מהאוטובוס! רגע, הסדרתם את הנשימה? יופי, כי עכשיו הוא בירושלים והוא בדיוק שם פתק בכותל. בדרך, ככה אומרים, הוא גם היה בשירותים. ותראו, תראו את ניימאר! איך הוא הולך עם הכובע ההפוך. איזה ליצן! וצ'אבי ואנדרס אינייסטה, איזה חמודים הם. רואים עליהם, עם החיוכים המבויישים האלו. אין מה לומר בארררררסה שולטתתתתת!!!!!! וכל זה עוד לפני רגע השיא: הם התאמנו פה. אשכרה, אתם קולטים? ה-ת-א-מ-נ-ו. פה, בגודל טבעי, מתחת לעיניים ולאף של כולנו. אין פה אחד שלא מתרגש, אפילו בנימין נתניהו הגיע לתת כבוד.
זה נכון, לא בכל יום מגיעה קבוצה כמו ברצלונה לישראל. העניין הוא, שעד עכשיו - גם אחרי שהיא כבר עזבה את ישראל - מטרת הביקור לא ממש ברורה. אם תשאלו את מסי, ג'רארד פיקה או דני אלבס למה הם נכנסו בשערי ארץ הקודש, נראה שגם הם ימלמלו איזה משהו בקטאלונית על פתקים, כותל ושמעון פרס. הם אולי שימחו מאוד את אותם ילדים שהיו איתם על הדשא של בלומפילד, אבל בזה - ותו לא - העניין הסתכם.
מילא, אם היה פה משחק, הרי שמידה של צדק היתה בהייפ המטורף סביב אלופת ספרד. אבל כאשר כל 14,000 הצופים הגיעו לבלומפילד כדי לראות כמה שחקנים עם כישרון עושים טיקי-טאקה בהילוך ראשון מול קונוסים, זה נראה מעט מוזר. שיבואו למשחקי ליגת העל ויראו מדי שבת את אותם פריימים בדיוק, פחות מסי, ואולי גם קצת יותר לאט, למען האמת.
אומרים שבארסה באה בשם השלום, וזה אכן דבר מבורך. אלא שמשהיה ידוע כי ג'יבריל רג'וב סרב למשחק של הבלאוגראנה מול נבחרת מעורבת של יהודים ופלסטינים, הרי שכל העוקץ יצא. איזה שלום ומסר של דו קיום העבירה הקבוצה האהודה בתבל, אם קיימה אימון אחד בשטחי הרשות ואחד בשטח ישראל? זה נחמד, זה יפה וזה אפילו די אטרקטיבי - אלא שמסר של דו קיום זה לא מעביר.
אבל זה רק קצה הקרחון. כי בחייאת, מה זה אימון? מה רואים שם? את מי זה לעזאזל מעניין? הרי ברור שגם הטרמפיסטים החדשים ביותר של הבארסה-מאניה לא ראו מימיהם אימון של הקבוצה ובחנו מקרוב אם ה-4:3:3 עם מסי כחלוץ נסוג עובד טוב יותר כאשר ססק פברגאס מתופקד באגף שמאל. עזבו את זה שהאימון עצמו כאן נראה היה כמו גנון, כשכמה ילדים חכמים החליטו שבא להם להתפרץ למגרש וגרמו לדידי הררי לזעוק: "היייי, די, נפסיק את האימון ותלכו הביתה"!. הצופים, בכל מקרה, הצביעו ברגליים ומרגע לרגע והקרחות הלכו והתרחבו.
העניין הוא שהבעיה הזו היא של כולנו. כי כולנו, וגם האתר הזה - נשבינו בקסם. אפילו החזרה של גלעד שליט לא קיבלה כזה סיקור תקשורתי, וכך יצא שהרבה מאוד מים נטחנו בכוס שהמידות שלה היו ממילא היו קטנטנות. הכל הועבר בשידור חי, כל פיפס דווח, כל מילה ישר הוכנסה לציטוט שבכותרת. היה שם הכל, חוץ מתוכן. היה שם הכל, חוץ מאירוע שבאמת היתה לו חשיבות או משמעות כלשהי.
אין ספק שתופעת האהדה המוגזמת של בארסה היא די מאוסה לכשעצמה, כעת גם היא עלתה מדרגה. השחקנים והקבוצה כלל לא אשמים שהם נתפסים ככאלו, אבל זה המצב - והביקור חסר התכלית הזה רק עשה אותו גרוע יותר. אם הרגע הזכור ביותר מהיומיים הללו הוא בעיטת הפתיחה של פרס שפגעה במסי, זה אומר דרשני. מזל שהביצים של הפרעוש עוד במקום, תארו לכם מה היה קורה אם הוא עוד היה נפצע כאן.
