שתי הקבוצות הטובות במדינה התייצבו לפתיחת סדרת הגמר. בארבע השנים האחרונות התפתחה יריבות ספורטיבית בין שתי הקבוצות שמביאה לכדורסל הנשים משחקים מותחים ומרתקים. ב-10 באפריל 2011, ערב המשחק השלישי בסדרת הגמר, כשהמאזן עומד על 0:2 לאליצור רמלה על מכבי אשדוד, שאלו אותי איך אני מרגישה רגע לפני המשחק. עניתי: "יש לי את הזכות לחלום". אחרי זכיה בגביע המדינה ובגביע היורוקאפ חלמתי על התואר השלישי. אני מסתכלת על חברותיי מרמלה ומאשדוד וחושבת איזה כיף להן בחלומות שלהן.
סדרת הגמר של עונת 2013/14 פתוחה, שקולה ורוויה בלחץ של הרבה יותר מ- 40 דקות למשחק. לפני המשחק היו עסוקים ב-1:3 לרמלה ממהלך העונה, אך אשדוד הגיעה, לקחה את הביתיות והנחילה ליריבתה הפסד ביתי ראשון העונה.
אני מאמינה מאוד בישראליות שיש לנו ואין ספק שהן מחברות יחד את כל החלקים ויעשו את ההבדלים בסדרה הזו, במיוחד אלה שעולות מהספסל. קולודני פתחה בשתי שלשות והנהיגה עם צעירי. שפיר מהצד השני עוד לא צברה את הקילומטראז' שלה, אבל אין ספק שעשתה עונה ענקית ובמשחק מס' 2 תהיה חייבת להיות דומיננטית יותר לצד הייטאוור הנפלאה. הקו הקדמי של אשדוד שלט מהרגע הראשון ורמלה תהיה חייבת למצוא פתרון או למצוא את הדרך להוציא את אדאמס וג'קסון מהפרקט. לויצקי צריכה לשמור בתבונה על הידיים ואז תוכל לשחק בחופשיות. תמרה ג'יימס צריכה לקחת יותר אחראיות. בקיצור, ניתן לומר שבמשחק הראשון שחקניות אשדוד היו פשוט יותר טובות.
בלילה המאמנים יחזרו לדפי הסטטיסטיקה והניתוחים וביומיים הקרובים יחזירו את השחקניות לרגליים ויעשו התאמות - הכל קלישאתי, וגם לא ממש נכון. כדורסל, במיוחד משחק הגמר, מוכרע על אנרגיות ונשמה. לא בטוח שיש הרבה מה לשנות ולתקן. כשצעירי אמרה לפני המשחק "אנחנו באות להתאבד על האליפות", היא התכוונה לזה.
האנרגיות היו החלק המרכזי שלי כשחקנית. זאת לא הטכניקה היפה (שלא הייתה לי), אלא ההתלהבות. ברגע שהכדור מהשלשה של אדאמס נכנס עם הקרש, כולם באשדוד נדבקו בטרפת. ומאותו הרגע זה היה מדבק. איזה כיף יהיה לראות את אולם הקריה באשדוד מלא ביום חמישי הקרוב למשחק מס' 2, כשהשחקניות ייצאו למגרש כדי להגשים את החלום שלהן.
