אחד מגדולי השוערים בישראל. נקודה. דוידוביץ' (צילום: ספורט 5)
אחד מגדולי השוערים בישראל. נקודה. דוידוביץ' | צילום: ספורט 5

הפעם הראשונה היתה ב-4 לנובמבר 1995, אותה שבת ארורה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. כמה שעות לפני אותו רגע שחור בהיסטוריה של מדינת ישראל, שוערה הצעיר של מכבי חיפה הדיח את בוני גיצבורג הוותיק מההרכב ופתח מול בית"ר י-ם. הבכורה של ניר דוידוביץ' נבלעה כשיורם ארבל קטע את תכנית סיכום השבוע ועבר לדיווחים המצמררים מהכיכר, כך שאיש למעשה לא ראה את אותו 2:2, ואת הרגע בו נולד שוער חדש בישראל. לאורך השנים תמיד קרו לו דברים, אומנם בפרופורציה מאוד אישית, שלא נותנים לסכם את הקריירה רק מהזוית הספורטיבית כשוער ענק, אלא דווקא בלא מעט מהמסביב, דברים שהם חלק בלתי נפרד מדוידוביץ', אחד מגדולי השוערים בישראל.

1. התחרות מול אוואט

הצל שלי ואני. שתי קריירות מוצלחות, אחת שמיקסמה את עצמה מול אחת שנגמרת ונשארת עם סימן שאלה - מה היה יכול להיות לולא כל הפציעות? בכפר גלים התשובה היתה תמיד ברורה, ללא תחרות. התפריט במנה העיקרית כלל פעמיים צולבת, ופציעה קשה בכתף. אבל עדיין את האפודה בחיפה לא נתנו לאוואט (וגם בנבחרת עד תום עידן אברם גרנט).

תחילת מיתוס היריבות בין שני השוערים החיפאים החלה כבר במחלקת הילדים, כאשר שם הועדף בסופו של דבר דוידוביץ'. מה ששבר את אוואט הוא אימון מסכם ביום שישי אחד: דוידוביץ' שהתגייס לצבא לא היה כמעט כל השבוע, וכשחזר פתח בהרכב. אוואט החליט לעזוב את הירוק ועבר לנוער של הפועל חיפה - הקרב הראשון הוכרע. מאז דוידוביץ' הפך לשוער הראשון בנבחרת ישראל, עבר את הפציעה הקשה הראשונה מול ספרד כשקרע את הרצועה. באותו זמן הוא ניהל מו"מ מול יענקלה שחר על חוזה חדש, אבל נאלץ לראות את אוואט עומד בשער עונה שלמה וזוכה באליפות. וזה לא נגמר בין השניים: ניר החלים, חזר לחודשיים, שוב נפצע, ורגע לפני העליה ההיסטורית לשלב הבתים, שוב ראה כיצד יצחק שום מזעיק את אוואט.

למעשה, ההקרבה, האומץ וגם חוסר המזל שמלווה את דוידוביץ', מתמצה בעונה ההיא: מוקדמות האלופות מול בלשינה, ניר פותח בהרכב ומציל מספר הזדמנויות, למרות שהוא משחק על רגל אחת. בחצי השני הוא קרס ונעל את הרגל למרות קיבוע שעשו לו בהפסקה.  משם הוא ראה את חיפה מעפילה לשלב הבתים ואת אוואט מגשים את החלום שלו. ניר החלים לו בצד וחזר חודשיים לסיום העונה. יצחק שום לא היסס ולתדהמת כולם החזיר מיידית את דוידוביץ' לשער, וכך בפעם השלישית אוואט נזרק ממכבי חיפה.

בעיר המאבק הוכרע, אבל בנבחרת זה עדיין היה דו קרב מרתק. אוואט השתדרג, עבר לספרד ועמד בשער לאורך רוב הקמפיין הראשון של גרנט. אבל כשדוידוביץ' חזר מפציעה ארוכה בכתף לפני משחק החוץ מול שוויץ, גרנט החליט שהוא סומך עליו יותר. זה היה לילה ארוך במלון הנבחרת. אוואט שוב קיבל אגרוף לפרצוף, עזב את המלון וחזר לספרד. הטוויסט בעלילה לא הסתיים שם, והתגלגל לעבר דרור קשטן, כשהמאמן הוותיק הפך את אוואט לשוער ראשון. ניר החליט לפרוש בתום הקמפיין אחרי 51 הופעות בנבחרת, וסוף לסיפור. המלחמה קרה נשמרה, העקיצות קיימות מידי פעם, ולא ראינו השבוע את אוואט מוציא ציוץ על פרישת העמית/יריב שלו. השניים מעולם לא היו ולא יהיו חברים.

אחרי שלב הביקורת העצמית תמיד הגיעה הופעת ענק (ניר בוקסנבאום) (צילום: ספורט 5)
אחרי שלב הביקורת העצמית תמיד הגיעה הופעת ענק (ניר בוקסנבאום) | צילום: ספורט 5

2. קללת הפציעות

17 ניתוחים עבר דוידוביץ'. מספר לא נתפס בקריירה של 18 שנה. פעמיים הרצועה הצולבת, הקרע בכתף והברך מפורקת, הם הפציעות הגדולות והקשות ביותר. אבל היו עוד כמה רגעים מעניינים: אורתוסקופיות בברך, דלקות במפשעה ובסופו של דבר שברים בכף היד הם אלו שהכריעו אותו. היו גם ארבעה ניתוחי בקע ואפילו ניתוח באף לפתיחת דרכי אוויר. אבל היה לו דבר אחד נדיר שלא קיים להרבה אנשים בגוף ובנשמה: התמדה ונחישות בלתי רגילה לחזור ולהתרומם כל פעם מחדש. מחנה אימון של הירוקים ביוון. עוד כדור גובה, דוידוביץ עולה ופורק את הכתף עם חבלה קשה במפרק. פציעה ששחקני שדה מתקשים לשחק איתה, ובוודאי שוער. למרות זאת, הוא שיחק עם כתף גמורה כמעט עונה שלמה ובסופו של דבר יצא לאנגליה לניתוח ונעדר כמעט חצי שנה מהמגרשים. לא סתם אמר עליו יעקב שחר: "לא הרבה שחקנים עם פציעות כמו של ניר היו מחזיקים מעמד ולא פורשים".

3. מלך המשא ומתן

דוידוביץ מחוץ למגרש היה לוחם לא פחות גדול מזה שעל הדשא. אחרון הפראיירים. כל מו"מ על חידוש חוזה בחיפה היה פרק מרתק עם הרבה אש וגופרית. את רוב השיחות עשה מול עוזי מור סגן הנשיא, איתו היו לו יחסים מצויניים. הרבה פעמים קראו לו בתקופת חידוש החוזים: "הקוטר". תמיד הגיע לו יותר ותמיד הוא לא מוערך מספיק ותמיד הדרישות היו בלתי ניתנות לפשרה בהתחלה. המוטו היה "אני תרמתי לחיפה לא פחות ממה שהם תרמו לי".

והיו את השיקומים באיטליה, שלא תמיד היו מקובלים על המועדון, חילוקי הדעות עם הצוות הרפואי, טענות על כך שהמכשור בארץ לא מספיק חדיש, וזו רק טיפה בים. אבל מור, תמיד היה הכתובת האחרונה, תמיד שם נפתרו הדברים ותמיד לטובה. גם אם היה כעס ופעמים שזה התפוצץ ונראה אבוד,  בסוף הכל הסתדר. מספיק היה לשמוע אותו במסיבת העיתונאים מחמיא לשחר וצ'יזיק ואומר "עוזי חסר לי פה. היו לי איתו שעות על גבי שעות בנוגע לעתידי". דוידוביץ' אכן הקריב מעצמו ועלה לשחק עם זריקות וכאבים ופציעות, אבל הוא גם קיבל לאורך כל הדרך את הכבוד מחיפה.

בעיר מעולם לא היתה תחרות (צילום: ספורט 5)
בעיר מעולם לא היתה תחרות | צילום: ספורט 5

4. אני ניר דוידוביץ'

בחור שקט, עיניים חודרות ומבט שובב וטוב לב, אבל זה היה מטעה. התמנון יודע גם להביע את עצמו ולבשר בדרכו שלו שהוא כאן. אחד שלא מפחד להגיד כלום לאיש, וגם המדינה כולה יכולה לשמוע על כך. אותו ראיון במעריב, בו נעלב שקטן הזמין רק את בנאדו להרים את הצלחת והשאיר אותו בצד הוא דוגמא סופר מוצלחת לכך. לדוידוביץ' עד היום אין חרטה על הראיון הזה.

ומהצד השני, בחור חזק מנטלית ופיזית. פיזית, זה בא לידי ביטוי בצורה שהצליח כל פעם לחזור מהפציעות הקשות, בעוד הקטע המנטאלי מתייחס דווקא לרגעי הפלופים על הדשא. מהטעות במוסקבה, ההשמטה מול מאלמו ("אוי דוידוביץ"), הגול מול נתניה בפלייאוף לפני שנתיים כשכדור שבעט פגע בשחקן ונכנס. לניר תמיד היתה יכולת לכעוס על עצמו ואפילו לדמוע אחרי טעויות, אבל לאחר שלב הביקורת העצמית תמיד הגיע משחק נוסף עם הצלות נדירות ויישום כל הלקחים. המנטליות הזו גם עזרה כששראנוב הגיע לפני שנתיים כשוער ראשון. ניר הצליח לחזור להרכב מהר מאוד תוך הפגנת יכולת גבוהה. מול עיניו של מחליפו הסרבי נתן דוידוביץ' את אחד המשחקים הגדולים שלו, מול גנק בר"ג בפלייאוף האלופות.

דוידוביץ' היה מתרגש מאוד לפני משחקים לפעמים עד לרמה שהיה מקיא בחדר ההלבשה לפני העליה לדשא. לנסיעות בחול הוא היה מצטייד ברמה פרטנית בלתי נתפסת עד הבאת הכרית מהבית למלון. אבל גם אחרי הפציעות הקשות בברך תמיד ידע לחזור לרמות הגבוהות ביותר, כמו אותו משחק מושלם למיסגור מול ולנסיה במסטאיה.

****
זהו, היום זה נגמר. קריירה מדהימה ברמות הכי גבוהות בארץ - הישג לאור הפציעות הקשות - אבל מצד שני גם תחושת פספוס למישהו שהיה יכול לשחק בחו"ל שנים רבות. ולמרות הכל: רבע גמר גביע המחזיקות, שמינית גמר גביע אופ"א והחלום הגדול שהתגשם להגיע לשלב הבתים בליגת האלופות, זה שסגר את המעגל מהחלק הראשון, אחרי שאת ההעפלה הראשונה ראה מהיציע כאשר אוואט עמד בשער. כי בסוף הכל חוזר להתחלה, לא?