שתי הקבוצות הגיעו למשחק כשהן רחוקות מהיכולת מהעונה, ממש על האדים האחרונים שלהן, וכשהן סוחבות פציעות של שחקני מפתח. בסופו של דבר מי שניצח את המשחק היו השחקנים שעלו מהספסל. זו הייתה הוכחה נוספת לכך שכאשר יש עומק משמעותי עם שחקנים חזקים גם מהספסל זה נותן יתרון, וזה דבר שיש בעיקר לקבוצות העשירות עם תקציבי העתק.
נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב הוא כריסטיאנו רונאלדו. לאורך השנים יש לו בעיה להגיע למשחקים גדולים, וכך גם היה בגמר הנוכחי. יכול להיות שהוא לא היה בריא במאה אחוז, אבל עדיין, ריאל זכתה בשני גביעים העונה, ובשני הגמרים הוא לא היה. פעם אחת הוא היה ביציע, ופעם אחת פשוט לא הורגש – למרות הפנדל בתוספת הזמן של ההארכה, שסידר לו עונה חלומית עם 17 שערים במפעל.
איקר קסיאס, שלאורך העונה היה השוער השני בליגה, הצליח לזכות עם בשני התארים במפעלים שהוא שיחק, ולהניף את הגביע בעצמו כקפטן – שזה סיפור פשוט מדהים. עדיין, אני חושב שגם מוריניו וגם אנצ'לוטי, שני מאמנים מנוסים, קיבלו החלטה מוצדקת לספסל אותו. הם מבינים שלופס יותר טוב ממנו, ואני מסכים איתם. ולמרות זאת, יש לי את כל הכבוד וההערכה לשוער הזה, שהוא אייקון, כזה שזכה בכל תואר אפשרי, ובנוסף הוא אישיות מדהימה.
בייל, בדיוק כמו רונאלדו ובנזמה – שלישיית ה-BBC – לא הגיע למשחק. יכול להיות שזה בגלל שהם לא כשירים במאת האחוזים, ויכול להיות שזה בגלל שהגיעו לשיא בשלב מוקדם יותר של העונה, בדיוק כמו באיירן מינכן. עבור הבלאנקוס השיא היה בחצאי הגמר מול הבווארים, ואילו לפפ ושחקניו הייתה ירידה גדולה לאחר האליפות בגרמניה. למרות היכולת החלשה במשחק, בייל היה שם ברגע האמת. גם בגמר האלופות, וגם בגמר הגביע – שערים שהצדיקו את תג המחיר שלו כבר לאחר עונה אחת. מישהו זוכר את מסוט אוזיל?
הציפייה מקרלו אנצ'לוטי הייתה שהוא יביא את ריאל לתארים, אבל למרות זאת היה נראה שאין לחץ מסביב למועדון. ראינו שהאיטלקי שקט, דבר שהביא לשקט גם בתוך המועדון ומחוצה לו, ההיפך מאשר היינו רגילים בימי מוריניו.
השורה התחתונה - הכדורגל אמנם אכזרי, אבל בסך הכל החלוקה הייתה צודקת. אתלטיקו זכתה באליפות מדהימה בספרד עם תקציב צנוע לעומת היריבות, ולעומת זאת העומק של ריאל, והכסף הגדול, סידרו לה את ליגת האלופות.