מה זה זה?
מונדיאלים כידוע לא מביאים עמם חידושים טקטיים מסעירים, אלא מבליטים את המגמות המעודכנות ביותר בווליום היסטרי ומפיצים את הבשורה לשאר העולם. אחרי ש- 20 משחקים מתוך 63 (ותסלחו לי שאני לא סופר את ה משחק על מקומות 3-4) כבר מאחורינו, אלופת אירופה והעולם בחוץ, כמות הגולים מסחררת והפרשנים אוכלים את הכובע כל 2 שערים ושש דקות בממוצע, הגיע הזמן לנסות להבין מה אנחנו בעצם רואים פה.
חיה, מוזרה
הטיקה טקה עוד לא מתה | צילום:
twitter
נתחיל מהסוף: הטיקי טאקה לא מתה. כדי להבין למה היא לא מתה צריך לזכור דבר אחד פשוט - הטיקי טאקה מעולם לא הפכה לטרנד. היא היתה עילוי, יצירה ששמורה למעטים ומוכשרים במיוחד, מודל להערצה. אבל לא טרנד. למעט באיירן מינכן שלקחה את אבי השיטה, יהיה לכם קשה עד בלתי אפשרי לחשוב על קבוצה שלקחה את שיטת המשחק הזו ויישמה אותה. היו בודדות שניסו, דווקא לא מצמרת הכדורגל, אבל זה בשוליים.
לכן, כדי להבין את השינוי שהכדורגל עובר צריך להסתכל על זה קודם כל בפרספקטיבה הנכונה – להבין שהטיקי טאקה היתה ותמשיך להיות נחלתם של מעטים. אם נקביל את הכדורגל לתרבות, הטיקי טאקה היא זרם שונה ואליטיסטי שמעצם מהותו לא יכול להשתייך לזרם המרכזי. הוא יבליח לפרקים, ישתנה, יראה ניצוצות של גאונות, ישנה את העולם, יפתח לכולם את הראש ואז ייעלם כדי לחזור מוזר יותר, מרגש יותר ולעתים דבילי יותר. לכן, כדי להבין את הזרם המרכזי צריך לשים את הטיקי טאקה בצד, לא להכריז על מותה.
קצב
יורגן קלופ הסביר פעם שההבדל בינו לבין ונגר הוא שהצרפתי מנגן מוסיקה קלאסית בעוד הוא בא לקונצרט של רוק כבד. הדבר הבולט ביותר עד כה זה הקצב המטורף שבו משחקים את המשחק הזה . המונדיאל, אם תרצו, הוא פשוט קונצרט של רוק כבד.
בניגוד לעבר, הכדורגלנים היום הם ספורטאים ברמה לא פחות גבוהה משחקני NBA למשל. השינוי וקפיצת המדרגה שנבנית במשך שנים בענף באה לידי ביטוי במלוא העוצמה במונדיאל הזה. הקצב של נבחרות כמו דרום קוריאה או אוסטרליה הוא פשוט מסחרר. הקרדיט על השינוי הזה מתחלק בין שני גורמים – גרמניה ומוריניו.
אה מוטי הגזמת, בקטנה | צילום:
twitter
ההחלטה לשחק אטרקטיבי בכל מחיר ובכל הקבוצות כדי להציל את הבונדסליגה הכריחה את הגרמנים למצוא פתרונות. הגרמנים כמו גרמנים ניגשו לבעיה ביסודיות ובעיקר בהתמדה מרשימה. קצב האירועים בבונדסליגה הוא מסחרר ומשם יצאה הבשורה. במקביל, המיוחד הפך למאמן המצליח בעולם עם מה שאני קורא לה "פילוסופיית ה-9" – בניית קבוצה שכל השחקנים שלה בכל העמדות הם שחקנים ציון 9. שחקן ציון 9 חייב להיות אתלט וטכני. קבוצות כאלה קשה מאוד מאוד לנצח. הכוכבים בקבוצות כאלה הם ערך מוסף ולא הלבנה בחומה שהכל תלוי בה.
מה שאנחנו רואים במונדיאל הזה זה בדיוק השילוב – הנבחרות שמצליחות הן אלה שמשחקות בקצב מסחרר ומצליחות להשאר קבוצתיות. נבחרות כמו פורטוגל שתלויה בכוכב שלה או יוון שמאיטה קצב פשוט לא נראו שייכות.
עצב
אפילו אצלנו בליגה אפשר לראות את המגמה. מכבי ת"א פשוט פיזית במצב טוב יותר משאר הקבוצות, חוץ מזה אין בה כלום. השחקן שעשה את ההבדל השנה לאלופת ישראל הוא זה שפשוט משחק פה בקצב הרבה יותר גבוה מהאחרים, וגם הוא רחוק מהרמות הבינוניות של אירופה. זו הסיבה שהמרחקים בינינו למונדיאל נראים עצומים מאי פעם – אנחנו פשוט לא בקצב. לא של גרמניה ולא של אוסטרליה. בשנים הקרובות הנבחרת שלנו תלך רק אחורה, גם אם תגיע לאיזה יורו או שקר כלשהו כי אצלנו מפנימים שינוי רק כשהעולם עסוק כבר בשינוי הבא.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן