אטו, סמואל – ב-27 באוגוסט 2014 הסתיימה לה אחת הקריירות המפוארות ביותר בתולדות נבחרת קמרון. חלוצה לשעבר של ברצלונה, אינטר וצ'לסי רשם את שמו באותיות של זהב בגביע אפריקה כשזכה פעמיים עם נבחרת קמרון בגביע (2000 ו-2002). הוא לא רק הכובש הגדול בתולדות "האריות הבלתי מנוצחות" (56 שערים), אלא מחזיק עד היום בשיא הכיבושים בגביע אפריקה עם 18 שערים. נבחר ארבע פעמים לשחקן השנה של היבשת השחורה.
בונוסים – הויכוח התמידי שמתעורר בין השחקנים להתאחדויות רגע לפני ההמראה לתחרות גדולה הוא כמעט תמיד על גובה הבונוסים. בטורניר הזה היו אלה שחקני זימבאבוואה שעיכבו את הטיסה למשחק הכנה מול קמרון בעקבות פערים כספיים עם ההתאחדות. לבסוף הצליחו להגיע לעמק השווה. למי שמתעניין, על כל ניצחון בגביע, יקבלו השחקנים 5,000 דולר כ"א.
גרנט, אברהם – המאמן הישראלי הראשון בגביע אפריקה הוביל את גאנה ב-2015 לגמר הטורניר והסתפק במקום השני אחרי הפסד לחוף השנהב בפנדלים. הכוכבים השחורים שלו מגיעים במומנטום גרוע לאחר ההפסד למצרים שפגע משמעותית בסיכוי להעפיל למונדיאל ברוסיה נפגעו משמעותית. גרנט מסיים חוזה בחודש הבא ולא צפוי להמשיך בנבחרת, בלי קשר לתוצאות שישיג בגאבון.
דרוגבה, דידייה – אין הרבה כוכבי על אפריקאים שמסמלים ומזוהים עם המדינה והיבשת שלהם, כמו דרוגבה. חלוצה האדיר של צ'לסי לא רק קרע רשתות באירופה, אלא גם חתום על אחד הרגעים המכוננים בתולדות מדינתו, כאשר יצא בקריאה פומבית להפסקת האש והיה בין הגורמים המזרזים לכינון הסכם השלום בחוף השנהב המפולגת. הוא אומנם לא זכה אף פעם בגביע אפריקה (פרש לפני הזכייה ב-2015), אבל נחשב לאגדה אפריקאית אחרי שהוביל את הפילים לשלושה מונדיאלים ברציפות.
האחים קטונגו – האח המוצלח יותר כריסטופר נבחר לשחקן המצטיין של 2012 וסייע לזמביה לזכות בגביע, בניגוד לכל התחזיות. בן המשפחה השני פליקס, פחות מוכשר אומנם, אבל כמו האח הגדול הבקיע בגמר ההיסטורי מול חוף השנהב בדו קרב הפנדלים בגאבון. לאחר המשחק הקדישו השחקנים את הניצחון להרוגי הנבחרת הזמבית באסון המטוס ב-1993, שבאופן מצמרר התרחש בדיוק במקום שבו זכו 19 שנים אחר כך בגביע אפריקה.
וובוזלה – אותו כלי נשיפה בלתי נסבל שמשמש את אוהדי הכדורגל באפריקה. פרץ לתודעה במונדיאל 2010 בדרום אפריקה ומאז מתסכל הרבה מאוד צופים (בעיקר כאלה שמגיעים מחוץ ליבשת).
זאיר – עוד לפני שהפכה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, זאיר היתה שם דבר בכדורגל האפריקאי של שנות ה-70. היא הפכה לנבחרת הראשונה מדרום לסהרה שהעפילה למונדיאל. זה קרה ב-1974, באותה עונה שבה הניפה את גביע אפריקה השני והאחרון שלה עד היום עם הכוכב הענק, החלוץ פייר אנדייה מולומבה. "המתנקש" כבש תשעה שערים בטורניר ונחשב עד היום לגדול שחקניה.
חסן, חוסאם – לא סתם זכור מהשיר של אריק איינשטיין "ואלה שמות", ולא רק בגלל הקרחת הבוהקת, אלא בעיקר בגלל שהיה חלוץ אדיר באל-אהלי ובזאמלק, שתי קבוצות הפאר של מצרים וסמל של העולם הערבי במשך שלושה עשורים. עם הנבחרת הלאומית העפיל למונדיאל 90 באיטליה וזכה שלוש פעמים בגביע אפריקה, מתוך 7 ניסיונות.
טוגו – אחת מ-16 המשתתפות בטורניר. זכורה בשל תקרית הירי ב-2010, כאשר אוטובוס שחקני הנבחרת עשה את דרכו לטורניר הגמר באנגולה והותקף על ידי טרוריסטים. 10 אנשים נפצעו במהלך הירי, כולל שני שחקנים וסגן נשיא ההתאחדות.
יאללה, פנדלים - אם אתם חובבי הז'אנר, אז אפשר להתגאות בכך שכנראה אין טורניר שמספק יותר פנדלים מגביע אפריקה. בחמישה מתשעת הגמרים האחרונים הקבוצות הלכו לדו קרב מ-11 מטרים. הגמר הכי מתיש התקיים ב-1992, אז ניצחה חוף השנהב את גאנה 10:11 בבעיטות הכרעה, כאשר עוד שלושה כדורים פוספסו.
כינויים – ואלה הכינויים של המשתתפות בגביע 2017: "הפנתרים" (גאבון), "אריות האטלס" (מרוקו), "שועלי המדבר" (אלג'יריה), "האריות הבלתי מנוצחות" (קמרון), "אריות טראנגה" (סנגל), "הפרעונים" (מצרים), "הכוכבים השחורים" (גאנה), "זאבים" (גיניאה ביסאו), "הלוחמים" (זימבאבוואה), "העייטים" (מאלי), "הפילים" (חוף השנהב), "העגורים" (אוגנדה), "העייטים של קרתגו" (תוניסיה), "הסוסים" (בורקינה פאסו), "הצ'יטות" (קונגו), "הנצים" (טוגו).
ליסבון – העיר בה ב-1956 התכנסו ראשי הכדורגל באפריקה והגו את הרעיון שיכרום עור וגידים שנה לאחר מכן: הקמת טורניר יבשתי לנבחרות. ב-1957 יצא לדרך הטורניר הראשון בסודאן, בו זכתה מצרים.
מג'אר, רבאח – אחד מענקי השחקנים הצפון אפריקאים בכל הזמנים ומי שהוביל את אלג'יריה לשני טורנירי גביע העולם הראשונים שלה בראשית שנות ה-80. היה השחקן המצטיין בזכייה האחרונה של הנבחרת בגביע אפריקה ב-1990, ואפילו כבש שער בלתי נשכח בעקב בגמר גביע האלופות 1987 מול באיירן והביא לפורטו את הגביע הנכסף.
ניגריה – אחת המעצמות הגדולות ביבשת לא העפילה הפעם לטורניר, אך באמתחתה שלוש זכיות בגביע, ארבע סגנויות והופעה בחמשת מששת המונדיאלים האחרונים. ניפקה לא מעט שחקנים גדולים (גם כאלה ששיחקו בישראל כמו יעקובו ואניימה). ודאי מתגעגעים שם לדור הזהב של קאנו, אמוקאצ'י, יאקיני וקשי שזכו בזהב האולימפי ב-1996.
סנגל – על פניו מדובר באחת ממדינות הכדורגל המשופעות בכוכבים מהשורה הראשונה, אך בפועל זוהי נבחרת אנדראצ'יברית, שכשלה בלעלות משלב הבתים בחמשת הטורנירים האחרונים. הנבחרת שהדהימה את העולם ב-2002 עם הגעתה לרבע גמר המונדיאל, חולמת ללכת עד הסוף הפעם. כישרון יש שם בכמויות.
עיסאם, אל חדארי – השוער המצרי האגדי מחזיק בארבע זכיות בגביע אפריקה ונבחר שלוש פעמים ל-11 של הטורניר. 143 הופעות בינלאומיות במאזנו והוא אפילו בדרך להפוך לשחקן המבוגר אי פעם בגביע אפריקה הקרוב, בגיל 43. מה אפשר לבקש יותר?
פוקו, לורן - לצד דידיירה דרוגבה, נחשב לגדול שחקני חוף השנהב בכל הזמנים ואפילו כונה ליורש של פלה, לדברי האגדה הברזילאית. עד היום מחזיק חלוץ העבר בשיא השערים במשחק אחד בטורניר – חמישה לרשת של אתיופיה ב-1970. בסה"כ הבקיע 14 שערים בשני טורנירים בלבד (שיאן השערים בגביע עד אטו ב-2008). פוקו היה סקורר גם בראן הצרפתית (52 שערים ב-82 משחקים), אך הקריירה שלו באירופה נקטעה לאחר שבעט בשופט במהלך משחק והושעה לשנתיים. הלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון בגיל 69 לאחר מחלה ממושכת.
צפון אפריקה - במאבק הפנימי בין האזורים הגיאוגרפים השונים ביבשת, מובילים הנציגים מצפון לסהרה: 10 גביעים (7 מהם של מצרים). המערב אפריקאנים (גאנה, ניגריה וחוף השנהב), שמדורגים במקום השני עם תשע זכיות, ינסו לשבור את ההגמוניה ב-2017. מרכז אפריקה (קמרון, ושתי הקונגו) מתגאה ב-7 הנפות ואילו המזרח והדרום חולקים בשתי זכיות לכל איזור.
קמרון – מעצמת אפריקאית אדירה מאז שנות השמונים. זכתה ארבע פעמים בגביע אפריקה והשתתפה עוד שבע פעמים בגביע העולם (כולל העפלה היסטורית לרבע גמר ב-1990), אבל הימים היפים שלה מאחוריה. כיום "האריות הבלתי מנוצחות" סובלים מבעיות חברתיות עמוקות עם נטישה של 8 שחקנים מהסגל לאליפות הנוכחית (ביניהם מאטיפ, אונאנה וצ'ופו מוטינג). עפה בשלב הבתים הקודם ואפילו לא עלתה לשני הטורנירים לפני כן.
רנאר, הרב – המאמן הצרפתי נחשב כמעט אנונימי באירופה, אבל באפריקה שמו הולך לפניו. ב-2012 לקח עם זמביה המפתיעה את הטורניר ושלוש שנים לאחר מכן עשה זאת עם חוף השנהב. בכך הפך למאמן הראשון מדריך שתי נבחרות שונות לזכייה. האם ב-2017 הוא יעשה זאת בשלישית, הפעם עם מרוקו?
שחאטה, חסן – אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בתולדות הטורניר. "מר מצרים" הפך למאמן הראשון אי פעם שזוכה שלוש פעמים ברציפות בגביע אפריקה (2006-2010). יצר תלכיד קבוצתי מעולה עם שחקנים כמו מוחמד אבו טרייקה, אחמד חסן ואמר זאקי שהובילו את הפרעונים אפילו עד למקום התשיעי בדירוג פיפ"א. רק דבר אחד היה חסר לו: העפלה למונדיאל. עזב ב-2011 לאחר נפילת משטר מובארק והבלגאן הפוליטי במדינה.
תוניסיה – משתתפת כמעט קבועה בגביע אפריקה, שכן הטורניר הקרוב יהיה ה-13 שלה ברצף. אף פעם לא מגיעה כפייבוריטית, אבל תמיד מסומנת כסוס השחור והפעם בונה על אבדנור, קאזרי ומסקאני שיעשו את ההבדל. זכתה בגביע היחיד בתולדותיה ב-2004 בטורניר אותו אירחה.
