יריבות מיתולוגית
הערב ייפגשו נבחרות הכדורגל של אנגליה וגרמניה למפגש מסקרן בברלין. היריבות המיתולוגית בין השתיים, שספק אם מאפשרת לכנות את המשחק הזה משחק ידידות, ידועה כמובן היטב ומאפילה על יריבויות מיתולוגיות אחרות של הנבחרת האנגלית, כמו אלה עם סקוטלנד, אירלנד או אפילו ארגנטינה. אחרי הכל אי אפשר באמת להשוות את שתי מלחמות העולם לפרשת איי פוקלנד ועם כל הכבוד ליד של מאראדונה ברבע הגמר של מונדיאל 1986 העניין שהיא עוררה לא דומה למחלוקת שיצר אותו כדור של ג'ף הרסט שעבר או לא עבר את הקו בגמר המונדיאל ב-1966 (למרות שלא תמצאו אף גרמני שלא משוכנע במאה אחוז שהכדור לא עבר את הקו).
כידוע, מאז אותו גמר הסטורי, הגרמנים פתחו פער של ממש על האנגלים, כשניצחו אותם ברבע הגמר במונדיאל 1970, בחצי הגמר במונדיאל 1990 ובחצי הגמר במשחקי היורו ב1996 שהתקיימו באנגליה. שלושת ההפסדים הללו וההצלחות הקבועים של הגרמנים בכל הטורנירים הגדולים, גם כשלא היו במיטבם, הובילו את האנגלים לפתח בשנות השמונים והתשעים רגשי נחיתות מובהקים מול פרנץ בקנאואר, קרל היינץ רומיניגה, לותר מתיאוס וממשיכי דרכם.
איך זה נגמר בפעם הקודמת
מי ששם קץ לעליונות הגרמנית הזאת, לפחות באופן זמני, בתחילת המאה העשרים ואחת הוא לא אחר מסוואן גוראן אריקסון מאמנה השוודי החביב של הנבחרת האנגלית שהביא את האנגלים לנצחונם הגדול ביותר על גרמניה מאז גמר הגביע העולמי ההוא. במשחק בלתי נשכח, בחוריו של אריקסון ובראשם מייקל אואן שהבקיע שלושער השפילו את הגרמנים 5:1 במינכן, במוקדמות הגביע העולמי ב2002. המשחק הקרוב ביום רביעי מספק הזדמנות מצויינת לחזור ולהזכר באריקסון, ללא ספק אחת הדמויות הססגוניות ביותר שהסתובבו בכדורגל האנגלי בעשור האחרון.
אריקסון והחיים היפים
אני חייב להודות שאריקסון היה מאז ומעולם אחד המאמנים החביבים עליי ביותר, פחות בזכות יכולת האימון שלו (שאין לזלזל בה) ויותר בזכות גישתו לחיים שעיקריה הם, כפי שהגדיר אותה כאן פעם מישהו: "חיים רק פעם אחת ואני באתי לכאן להנות אז בבקשה שאף אחד לא יסתיר לי". נכון, בפעם הראשונה שרואים אותו במגרש, המחשבה הראשונה שעוברת אצל רוב הצופים היא מה בדיוק הוא עושה שם, על קו הרוחב, פקיד הבנק הזה המהורהר הזה שמקומו בכלל ביציע הכבוד. זה לא מסוכן קצת עבורו לעמוד שם קרוב כל כך לכל החוליגנים שמתרוצצים להם על הדשא? בהחלט לא יהיה זה מפתיע אם יתפרסם יום אחד שהקריירה שלו התחילה בשעה שפסע לו לאיטו עם כוס בירה באחד מאצטדיוני שוודיה, טעה בניווט, הגיע לכר הדשא במקום ליציע ומתוך נימוס ג'נטלמני (וחשש שלא ימצא דרכו חזרה ליציע) הסכים להחליף את המאמן שאיחר להגיע מחדר ההלבשה. אבל גם אם הוא נראה קצת בוקי, עם הקרחת המבהיקה ודמותו מזכירה קצת את שמעון פרס כשהוא היה צעיר, אל תטעו בחיוך שלו. זהו חיוך של מישהו שצוחק על כל העולם בדרך אל הבנק ואל החיים הטובים. הכל מוקפד אצלו, הבגדים, המשקפיים, החיוך התמידי והמסעדות שלעולם אינן נופלות מחמישה כוכבי משלן. מה שנקרא אכול ושתה כי מחר (כשנראה את החשבונית של הארוחה) נמות.
הקריירה שלו כמאמן הנבחרת הסתיימה אמנם ברעש גדול. נוסף להדחה הצורבת של נבחרת הזהב האנגלית ברבע גמר המונדיאל ב2006, הוא הסתבך כשסיפר (על כוס שמפניה שעלתה למעלה מחמש מאות פאונד) לכתב (שהתחפש לשייח' סעודי שרוצה לקנות את אסטון וילה) על תוכניותיו לנטוש את הנבחרת לטובת חוזה מפתה מאחת הקבוצות. הצהובונים כצפוי עשו מהסיפור מטעמים, עטו עליו במלוא מלתעותיהם ודרשו ממנו להתפטר והיה אף מי שדרש ממנו להחזיר חלק מהסכומים השערוריתיים אותם קיבל כמאמן הנבחרת (כשלושה מליון פאונד, בערך שישה מליון דולר, לשנה!). נו אז דרשו. "מה זאת אומרת להחזיר", תהה האציל השוודי מבלי שהוא מאבד את שלוות רוחו או חיוכו התמידי. "כתוב בחוזה לא? אני לא עבדתי על זה? נו אז לא לבלבל במוח, התחייבות זו התחייבות וכסף שהובטח צריך לשלם. תשתו עוד כוס יין בדרך החוצה?" בסופו של דבר, לא רק שלא החזיר דבר, הוא עוד קיבל שלושה מליון פאונד על חשבון יתרת תקופת החוזה (כשההתאחדות כבר משלמת במקביל למאמן החדש).
גם דבר פרסומו של הרומן שניהל עם מזכירת ההתאחדות האנגלית (במקביל לרומן עם מגישת טלוויזיה ועם הפרטנרית שלו משכבר הימים, שעדיין שומרת לו אמונים) שצעירה ממנו בכך וכך שנים, לא ממש פגם בשלוות רוחו ולא גרם לו להפסיק לחייך. הוא בוודאי חזה בהנאה רבה ובקור רוח בתוכנית הטלוויזיה המקומית שניסתה לפצח את השאלה מה זה הדבר הזה שגורם לבחורות צעירות להמשך לאנשים מבוגרים. רבע מן התוכנית בערך הוקדש לשאלה מה לכל הרוחות יש בו בשבדי המקריח והמחייך שמתקרב לעשור השביעי של חייו שמושך את כל הבנות. גם בסוף התוכנית התשובה נשארה עלומה.
אריקסון אולי לא הביא את אנגליה לגמר המונדיאל, אבל הוא הביא אותה שלוש פעמים ברציפות לרבע הגמר והוא כמובן תמיד ייזכר כמי שהוביל את הנבחרת לאותו 5:1 הסטורי במינכן. נכון, בטורניר שבסוף אותן מוקדמות, גרמניה, כמנהגה הגיעה עד לגמר ואנגליה רק עד הרבע אבל זה, ודאי לא יכול להזקף לגנותו של השוודי. בכל מה שקשור לטורנירים גדולים, כפי שקבע בשעתו גארי לינקר, העקרון הוא פשוט, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת ואת זה עם כל הכבוד לקאפלו, גם הוא לא יצליח לשנות. לכן כדאי לו ללמוד מהשוודי שקדם לו בתפקיד ולהתחיל לקחת את העניינים קצת יותר באיזי. בסוף הרי בכל מקרה התקשורת תאכל אותך חי, אז בוא ננסה להנות מזה עד אז אה? ולגבי המשחק ביום רביעי, סביר להניח ש5:1 לא יהיה שם אבל עם הכושר שבו נמצאת לאחרונה הנבחרת האנגלית ועם היכולת הלא מרשימה במיוחד של הגרמנים, ייתכן שהם יצליחו לגנוב שם נצחון. מה שחשוב הוא שהתקשורת תתמקד, לשם שינוי, רק בכדורגל. איך היה אומר באזיל פולטי: Just don’t mention the war.