חלק שני: הדשא כאן ירוק יותר
לאיבן לנדל, שמעולם לא הצליח לזכות בוימבלדון, מיוחסת האמרה שדשא זה לפרות ולא לטניס. מבלי להיכנס איתו לוויכוח - מבחינת הצופה השילוב של הירוק עם הצבעוניות של הקהל הופך את כל העניין לפסטיבל אחד גדול, ססגוני ועליז. יש עוד שעה עד תחילת המשחקים של שחר ודודי, מה שמצדיק העפת מבט במקדש הטניס הגדול הידוע כמגרש המרכזי, שיארח היום בין היתר את פדרר ושאראפובה. אני תוהה אם שווה לנסות להתגנב לשורה האחרונה להישאר שם ולקוות שבמקרה יהיה שם מקום פנוי אבל מבט נוזף של הסדרן (חייל בחופשה – זה צ'ופר לאנשי כוחות הביטחון להיות סדרנים במגרש המרכזי – גבי אשכנזי לתשומת לבך) מבהיר שזה לא ילך וחוץ מזה עם כל הכבוד לשראפובה ופדרר אני באתי לראות את בחורינו המצוינים.
אני מחליט ללכת על שחר קודם בהנחה שכשהמשחק הזה ייגמר עוד יישאר זמן לראות את דודי. שחר משחקת במגרש מספר 14. מה שנחמד במגרשים הקטנים זה שיש רק שלוש שורות לקהל ככה שאתה יושב ממש מטר מהשחקנים. רק שבינתיים עוד אין שחקנים, רק נערי תחזוקה שמסדרים את הרשת ונערי כדורים שצועדים בקווים ישרים בסגנון מצעד המפקד כולל הסתובבויות על המקום וקבלת הוראות ממפקד הכוח. וזה בנוסף לאנשי בטחון וסדרנים ושופט ראשי ומשהו כמו שבעה שופטי קו – רובם פנסיונרים מקומיים חמורי מבע שלוקחים את העניין ברצינות תהומית.
הגודל כן קובע
המגרש מתמלא במהירות אבל למרבה ההפתעה אין הרבה ישראלים (אחר כך מסתבר שכולם אצל דודי). שחר מגיעה ראשונה, פטרובה מאחרת ברבע שעה. לישראלים הבודדים שיושבים במקום ובראשם עבדכם הנאמן ברור שאין זהו איחור מקרי, מדובר בלוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. אלא שהבעייה העיקרית עם פטרובה זה לא הפסיכולוגיה אלא הביולוגיה. מה זה הדבר הזה? לא יודע איך היא נראית בטלויזיה אבל מקרוב היא ענקית. אולי שני מטר ומבנה גוף של האחיות ויליאמס. מה היא עושה בטניס? צריכה לשחק כדורסל. גברים. מצטער זה ממש לא כוחות. לא יכלו לתת לשחר מישהי בגובה שלה? ואמנם, למרות שהפטרובית מתעקשת לא להכניס אפילו חבטת הגשה ראשונה אחת בכל המערכה הראשונה היא שוברת את שחר ולוקחת את המערכה בלי להתאמץ יותר מדי. הקשישה הבריטית החביבה שלצדי מסכמת את המערכה ביובש ובידענות מקצועית: הרוסייה פשוט משחקת עם יותר כוח ויותר דיוק. אני ובעלה מהנהנים בהסכמה. במערכה השנייה כבר מתחילות להיכנס גם חבטות ההגשה הראשונות של הרוסייה והעניין נראה גמור. את המשחקון האחרון במערכה שחר עוד מושכת ומושכת (הלו, רוצים עוד לראות משהו מדודי, לא קצת מאוחר להתעורר דווקא עכשיו?) אבל זה נגמר בסוף בשתי מערכות לא ארוכות במיוחד. מאכזב אבל צפוי. באו נראה מה קורה עם הילד.
דודי במגרש 12. אז לכאן הגיעו כל הישראלים. זה מגרש גדול יותר עם דגל ישראלי בכל צד ועידוד קולני של כוחותינו, משהו בין גביע דיויס ברמת השרון לבית"ר במלחה. מבט על המגרש מעלה שגם כאן יתרון הגובה אינו לצידנו. דודי הוא לא בחור גבוה במיוחד ויריבו גבוה ממנו בראש וגם רחב משמעותית. בהתחשב בזה שהיריב גרמני, מתבקש לשאול haven't the Jewish people suffer enough ולבקש איזה פור, אלא שבשלב שבו אני מגיע למשחק דודי כבר לא צריך שום פור. אני מבין מהסביבה שבמערכה הראשונה הוא קצת גמגם אבל במערכה השנייה שבו אנו פוגשים אותו הבנאדם שורף את המגרש, הוא מריץ את הגרמני מצד לצד ומפליא לדייק בחבטות ההעברה וגב היד שלו. מה שהכי מרשים זה שהוא כמעט לא עושה טעויות. הוא מנצל את אפשרויות השבירה, לא מושך את זה כמו שהוא ושחר לפעמים נוטים לעשות וסוגר את העסק בשלוש מערכות החלטיות. שאפו. התרשמתי מאוד יש לנו כאן מועמד ברור לשמינית אם לא לרבע אני אומר לחבר'ה של בית"ר שלידי ביציע עם הדגל. הם רצים לקחת חתימה ואנחנו ממשיכים לראות את המשחק שבו ייקבע היריב של סלע בסיבוב הבא.
המשחק על הקרב לפגוש את דודי סלע הוא בין טומי רוברדו הספרדי או סטפן קובק האוסטרי. מדובר במותחן של ממש. בשתי המערכות הראשונות האוסטרי הדהים את הספרדי המדורג חמישה עשר בטורניר אבל הספרדי חזר למשחק בשתי מערכות משלו כשהוא מציל לא מעט נקודות שבירה בדרך. האוסטרי נותן את משחק חייו והספרדי נראה בקבר אבל איכשהו מצליח לצאת ממנו ובמערכה החמישית והמכרעת האוסטרי מתפרק. רוברדו השמח אבל המותש לחלוטין נשכב במרכז המגרש על הדשא וזורק את החולצה ליציע לשמחת האוהדות הספרדיות הרבות שם.
מעללי דולקו ודודילקה
אז מהן מסקנות מהמשחק של רוברדו לקראת המפגש עם סלע? ובכן החדשות הטובות הן: אין. אין חדשות טובות. מדובר בשחקן מעולה. מישהו אמר דודי סלע בשמינית? ברבע? קבלו ביטול. רוברדו הוא אתלט לא נורמלי, מכות הגשה חזקות ומדויקות ומשחק ללא דופי מהקו האחורי. הוא הוכיח אופי לא נורמלי כשחזר מהפיגור מול קובק והוא גם מניפולטור ופרובוקאטור לא קטן. דודי נראה לידו קצת ילד. ויש לו גם לא מעט אוהדים ואוהדות שיאזנו את הבית"ריסטים שלנו. אבל מצד שני הכל יכול לקרות. הנה למשל במהלך משחקם של רוברדו וקובק מוקרן על גג המגרש המרכזי לוח התוצאות של המשחק שבפנים וכל הקהל עוקב בעין אחת גם אחרי הסנסציה הנרקמת שם כששארופבה מפסידה לדולקו והולכת הביתה. אם דולקו יכולה, גם דודילקה יכול.
עוד משחק נשים אחד לסיום, חצי משחק זוגות וטעימה מהמעורבים ויאללה הביתה. בדרך לתחתית חולפים מולי חבר'ה עם שקי שינה ואוהלים שבאו לבלות כאן את הלילה כדי להשיג כרטיסים לראות מחר את אנדי מארי בתקווה שהוא יעשה את כל הדרך ויהיה לבריטי הראשון שזוכה בתואר אחרי 73 שנה. תמימים? נאיביים? אולי. אבל איך הסברתי בערב לחברי שהשתעמם במאדאם טוסו – וימבלדון היא לא מקום לקטני אמונה.