המשורר
אוהדי מכבי ת"א כדורסל בעידן אפי בירנבוים יתקשו אולי לזכור, אבל פעם בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים היתה תקופה בת כמעט שש שנים רצופות שבה הקבוצה שלהם לא הפסידה אף משחק ביתי בגביע אירופה. היו משחקים צמודים, היו סלים של השנייה האחרונה, פעם או פעמיים - בעזרת השופטים - היו אפילו סלים שנקלעו קצת אחרי השנייה האחרונה, אבל להפסיד בבית, ביד אליהו, כפי שהאצטדיון עוד נקרא אז, מכבי לא הפסידה. ומה שהנציח את התקופה הזו בלב אוהדי המועדון הותיקים יותר מכל דבר אחר היה אותו משפט מפורסם שטבע ארל ויליאמס אחרי אותם נצחונות דרמטיים: “No one fucks in the Yad”
תם עידן
לצ'לסי אין משוררים ברמתו של ויליאמס, אבל היה להם עד היום רצף מרשים לא פחות ואולי יותר של 86 משחקי בית ללא הפסד בליגה. מאז הפסד הבית לארסנל בפברואר 2004, כשקלאודיו ראניירי עוד אימן אותם, הם לא הפסידו אף משחק ליגה בבית. לא בהמשך אצל ראניירי, לא בשלוש העונות של מוריניו, אפילו לא בשנה שבה אימן אותם הישראלי ההוא, נו איך קראו לו, אתם יודעים. היו בדרך כמובן הרבה כמעטים, הזכור ביותר, משחק שבו שחקני היריבה מידלסבורו הדביקו לא פחות משלושה כדורים לקורות, אבל גם אז כמו בכל יתר 86 המשחקים, טרי וחבריו הצליחו איכשהו לעמוד בפרץ ולסגור תשעים דקות ללא הפסד. אבל כידוע, לכל דבר טוב יש סוף והיום הגיע הסוף הזה והרצף נשבר. צ'אבי אלונסו עם גול די מקרי, לא מרשים במיוחד, מין דרדלה כזאת שפגעה בשחקן אחר, שינתה כיוון והטעתה את השוער, שם סוף למסורת הכחולה בת ארבע השנים וקבע הפסד בית ראשון אחרי 86 משחקים ביתיים ללא הפסד.
אולי השנה זה יקרה סוף סוף לליברפול?
יש סוג של צדק פואטי בכל שליברפול היא שקטעה את הרצף המפואר הזה שכן היא היתה זו שהחזיקה בשיא הקודם של 63 משחקי בית ללא הפסד בליגה (בין השנים 1979-1980( לפני שצ'לסי נטלה ממנה את השיא לפני שנה. אלא שאת אוהדי ליברפול השיא הזה הרבה פחות מעניין כמובן, הם רוצים - מה זה רוצים, מייחלים, משוועים, דורשים, אליפות ראשונה אחרי שמונה עשרה שנה. אליפות שתוכיח שהם אכן שייכים בזכות (ולא רק בזכות נסים שקוראים אחת לעשור בגמר הצ'מפיונס ליג) לארבע הגדולות של אנגליה.
גם מהבחינה הזאת הניצחון היום בסטמפורד ברידג' הוא אבן דרך משמעותית ביותר. נכון הליגה עוד ארוכה מאוד ומוקדם מאוד לצפות מה הולך לקרות וליברפול, גם היום, למרות משחק טוב, לא הראתה יכולת יוצאת דופן שמבדלת אותה משאר ארבע הגדולות. יתרה מזאת מבחינת העומק שלה, ליברפול כנראה נופלת משלושת יריבותיה לצמרת (מבלי לקחת שום דבר מיוסי בניון וחבריו לספסל המחליפים). אבל אליפות, לא פחות מיכולת, לוקחים עם ניצחונות מול היריבות לצמרת וגם עם ניצחונות במשחקים שבהם הקבוצה לא משחקת במיטבה ובאלה ליברפול עד עתה השנה מצטיינת. היא ניצחה בינתיים גם את צ'לסי וגם את מנצ'סטר יונייטד. ללא הסקורר הבולט שלה פרננדו טורס, היא שבה מפיגור יותר מפעם אחת מול יריבות מרכז טבלה שנתנו לה פייט רציני. היא מובילה בבטחה את הטבלה ומבחינת בטחון ומומנטום היא נראית כרגע טוב מכל יריבותיה.
חוסר סבלנות
אשר לצ'לסי, לכאורה, הפסד אחד אפילו בבית הוא לא סוף העולם, בעיקר לאור העובדה שהיא נראתה מצויין לאחרונה וכבשה בצרורות. אלא שהאירוניה היא שדווקא לאור הרצף המרשים של משחקים ללא הפסד בבית, ההפסד הזה נראה פתאום משמעותי הרבה יותר. כיסאו של סקולארי אמנם בטוח לחלוטין כרגע אבל אם פתאום יגיע עוד הפסד בית אחד או שניים במהלך העונה, יתחילו לתהות במרומי היציע איך זה שקבוצה שלא הפסידה במשך יותר מארבע שנים אפילו פעם אחת בבית, פתאום מרשה לעצמה לעשות בושות לעיני האוהדים הביתיים.
אם יש משהו שרומן אברמוביץ שונא יותר מלהפסיד, ובזה הוא לא שונה אגב, מבעל הבית של אותו ארל ויליאמס, שמעון מזרחי שלנו, זה להפסיד בבית למול עיניו ועיני חבריו שמתארחים אצלו בסוויטה המלכותית שביציעי סטמפורד ברידג'. עוד הפסד ביתי אחד או שניים וסקולארי יהיה בצרות של ממש. אין בזה כמובן שום חידוש או הפתעה. סקולארי ודאי ידע היטב למה הוא נכנס – כשאתה הולך לאמן אצל הקבוצה עם סף הציפיות הגבוה ביותר באירופה ועם האוהדים ובעל הבית עם הכי מעט סבלנות – יש רק שתי אפשרויות, הצלחות מיידיות או הביתה.
הדברים האלה בהחלט תופסים באותה מידה לאפי בירנבוים. הוא אמנם צבר מוניטין רב שנים באימון כמעט כל קבוצות הכדורסל בארץ ובעיקר ביחסיו המצוינים עם שחקני החיזוק הפרועים ביותר, כולל ויליאמס, (שאפי כך נטען היה המאמן היחיד שלו בליגה שלנו שלא פחד ממנו פחד מוות) – אבל כפי שהוא יודע היטב כל זה לא יעזור לו עם מכבי תפסיד In the Yad. הצלחות מיידיות או הביתה.