זו השנה השנייה ברציפות בה ארבע משמונה העולות לרבע גמר הצ'מפיונס ליג הן אנגליות. לעומתן, רק נציגה בודדת תייצג את הליגה הספרדית ואף לא נציגה אחת תייצג את זו האיטלקית. בדו-קרב האיטלקי אנגלי שהתקיים בשמינית הגמר התוצאה הייתה ברורה. הפרמייר ליג - 3, הסרייה A - 0. פשוט, חד וחלק. נכון, לארסנל היה קצת מזל עם הפנדלים, אבל גם לבעוט פנדלים צריך לדעת, וכדי לפגוע עם שבע בעיטות משמונה נסיונות כשבשער היריבה עומד אחד הגבוהים והטובים שבשוערי העולם דרושים מקצועיות ברמה גבוהה והרבה קור רוח.
ההישג האנגלי מרשים במיוחד דווקא משום שבליגה המקומית, המסע של מנצ'סטר יונייטד אל התואר נעשה השנה בקלילות די מפתיעה. בשנה שעברה צ'לסי (בהנהגת אברם למי ששכח) עוד נתנה לה פייט רציני עד המחזור האחרון ורק בעזרת תצוגות גאונות ותפוקת שיא של כריסטיאנו רונאלדו שבוע אחר שבוע היא ניצחה בפוטו פיניש. השנה יונייטד לא נזקקה לשום תצוגות הרואיות והיא משייטת אל התואר בהילוך שני, הרבה בזכות החולשה המתמשכת של יריבותיה.
בפרמייר-ליג עוד נדמה היה שיש תחרות
בהתחלה עוד נראה היה שהנה הולך להיות כאן מעניין. יונייטד פתחה בצליעה עם רונאלדו פצוע וברבטוב שעוד חיפש את עצמו במגרש, ליברפול וצ'לסי המריאו, הצעירים של ארסנל הבריקו ונראה היה שהשדים האדומים ממנצ'סטר יגידו תודה אם יהיו בכלל מעורבים במאבק על התואר. אלא שמאז, שלוש האחרות עשו תחרות מי תאבד יותר נקודות במשחקי תיקו מול קבוצות מרכז טבלה ותחתית. יונייטד, לעומתן, הסתפקה ב-1:0 או 2:1 קטנים, מדי שבת, ועשתה בדיוק מה שצריך ולא יותר כדי להביא עוד שלוש נקודות לאוסף. כך היא פתחה פער של 7 נקודות כשברשותה עוד משחק חסר, עשרה מחזורים לסיום. נכון, היו דברים מעולם ותיאורטית זה פער מחיק, אבל הנסים האלה לא מתרחשים כשלמאמן של הקבוצה המובילה קוראים אלכס פרגוסון.
על הרקע הזה כאמור, מרשימים ההישגים באירופה. ליברפול, צ'לסי וארסנל אולי לא מספיק טובות כדי לאיים על יונייטד בליגה אבל הן עדיין טובות מספיק בשביל להעיף את נציגות ארץ המגף ואת ריאל מדריד מליגת האלופות. האמת היא שלמי שעוקב אחרי הליגה הזאת בשנים האחרונות זה לא מאוד מפתיע. רמת הכדורגל שמופגנת בה לעתים היא פנומנאלית. המהירות והאינטנסיוויות של ההגנות, ורמת הסיומת ליד השער, הן ללא תחרות גם בהשוואה לליגות של ספרד ואיטליה. הכסף הגדול כמובן עושה את שלו ואחד התחומים שבו הוא בא לידי ביטוי הוא עומק הספסל של הקבוצות האנגליות. אם כל קבוצה באירופה הייתה יכולה לשלוח שני הרכבים להתמודדות, הקבוצה הראשונה ושחקני הספסל והמילואים, סביר להניח שהקבוצות האנגליות היו תופסות את כל שמונת המקומות ברבע הגמר.
לא בטוח שכל זה מהווה חדשות טובות לאנגלים. אם גם השנה יהיה גמר כל אנגלי, יתחזקו הקולות באירופה שיקראו להקטין את מספר הקבוצות האנגליות במפעל מארבע לשלוש, קולות שכבר עתה מתחילים להישמע. עם כל הכבוד לרמה של הפרמייר ליג, ליגת האלופות אמורה להיות ליגת האלופות ולא ליגת ארבע האנגליות. רבע גמר בלי אף איטלקית זה כאב ראש לא קטן בשביל אופ"א. זה עלול להביא להפסד הכנסות בעתיד וללחץ מצד יתר המדינות המשתתפות במפעל לשים קץ להשתלטות האנגלית. לפעמים, כידוע, להצליח מידי זו גם צרה לא קטנה.
יוסי בניון מפתיע ונפצע, מפתיע ונפצע
ואי אפשר בלי מילה לסיום על הנקודה הישראלית. שלב שמינית הגמר הביא איתו אולי את השער החשוב ביותר ששחקן ישראלי הבקיע אי פעם באירופה. העובדה שלמרות שלל הכוכבים שבהם עמוסה ליברפול, יוסי בניון, למרות נחיתות ברורה במהירות ובכוח פיזי, הצליח להפוך לשחקן הרכב של בניטס היא לא פחות מנס. יצא לי לראות את בניון לא מעט כאן, מעולם לא ראיתי אותו מצליח לקחת כדור בגובה משחקן אחר. לרוב הוא אפילו לא מנסה לקפוץ לכדורים גבוהים - מבין שמשחק ראש זה לא התחום שלו. זה לא הפריע לו לתת מול ריאל מדריד את נגיחת חייו ולנעוץ את המסמר הראשון בארון ההדחה שלה. אין מה להגיד בכל פעם שנדמה לי שהוא הגיע לשיא ההתקדמות שלו הוא מפתיע מחדש. בחודש האחרון לא רק שהפך לשחקן הרכב ראשון קבוע, הוא הבקיע או בישל כמעט בכל משחק. חבל רק שדבר אחד לא השתנה אצלו לאורך כל השנים, בכל פעם שהוא מתחיל להצטיין ונותן ארבעה חמישה משחקים גדולים הוא נפצע ויוצא מהתמונה עד להודעה חדשה. אולי גם הוא איכשהו בתת מודע חושב שלהצליח יותר מדי זה קצת מסוכן.