לא הולכים לשום מקום

מה שהדרבי הנפלא של מנצ'סטר הוכיח, חוץ מזה שהשופטים בעד יונייטד, הוא שהאדומים לא הולכים לתת השנה את האליפות במתנה לאף אחד. אם צ'לסי רוצים לקחת מהם את התואר (ובוא נודה על האמת: לאף אחד אחר אין סיכוי ריאלי לעשות את זה) הם יצטרכו להוציא מעצמם 150 אחוז, לא לשגות, לא לנוח לדקה אחת ולהסתכל בכל שנייה מעבר לכתף. בנוסף, אסור להם לאבד אפילו נקודה אחת במשחקים "הקלים" כי גם השנה יהיה יותר קל לגרום לאחמדיניג'אד לשיר את התקווה מאשר לקבוצות שאינן נמנות על שלוש הגדולות להוציא נקודה באולד טראפורד.

אחד המאפיינים של משחק הכדורגל הוא כידוע העובדה שעדיפות טכנית על המגרש לא תמיד מתורגמת לניצחון. הצורך בכל כך הרבה גורמים שיתחברו זה לזה כדי להבקיע שערים והמיעוט של שערים שנכבשים במשחק מאפשרים לא פעם לקבוצות נחותות עם הרבה מזל, שוער גדול וכמה שערים מקריים לגנוב תוצאות תיקו ואחת לכמה זמן אפילו ניצחון. ובכן, כל זה לא תופס במקרה של יונייטד.

ספק אם הייתה פעם בהיסטוריה של הכדורגל קבוצה שתרגמה את היתרון האיכותי שלה על המגרש לשערים בצורה כל-כך יעילה. מנצ'סטר יונייטד הפכה את המשחק לסוג של טניס, או יותר נכון לאגרוף. אם היא רק מעט יותר טובה מן הקבוצה שמולה היא לעולם לא תיתן לה להוציא אפילו תיקו. אם היא צריכה לממש את היתרון שלה בעשר דקות - היא תעשה את זה בעשר דקות, ואם היא צריכה בשביל זה שתי דקות היא תעשה את זה בשתיים. ואם עברו תשעים דקות והיא צריכה שש אז השופט יוסיף ארבע דקות אבל ישרוק לסיום אחרי שש. זה בדיוק מה שקרה אתמול עם שער הניצחון של מייקל אואן בדקה התשעים ושש, אחרי שסיטי השוותה קודם לכן שלוש פעמים, בפעם השלישית בדקה התשעים.

למען ההגינות צריך לומר שיונייטד הייתה טובה בהרבה מהסיטי והגיע לה בבירור לנצח. הכחולים עמדו לשדוד ממנה נקודה שלא בצדק, הרבה בעזרת שתי טעויות איומות בהגנה של פרגוסון ויכולת נפלאה של שיי גיבן, שוער הסיטי. מי שראה את משחקיהן של השתיים עד כה, ידע עוד לפני המשחק שזה לא הולך להיות מאבק שווה כוחות וכי השתיים לא נמצאות באותה ליגה. סיטי הולכת להלחם בשיניים עד סוף העונה כדי להיכנס לארבע הגדולות בעוד יונייטד תתמודד על האליפות עד לרגע האחרון. ובכל זאת, סיטי הייתה משוכנעת שהיא עשתה את זה אחרי שהיא חזרה שלוש פעמים מפיגור. אף קבוצה אחרת לא הייתה חוזרת משער שוויון שלישי בדקה התשעים. אבל יונייטד כאן, כידוע, בשביל לעשות נסים.

סוסים לא מתים, הם רק מתחלפים

בשנה שעברה נדמה היה שמי שמפיח את רוח האמונה הבלתי נגמרת הזאת אצל השדים האדומים ומפעיל את מכונת הדריסה והפירוק שאחראית לניצחונות הוא כרסיטיאנו רונאלדו הבלתי נגמר. טעות. זה היה בכלל סר אלכס הבלתי נגמר עוד יותר.

מלבד כל יתרונותיו, שכבר נמאס מלמנות אותם, פרגוסון ממרומי גילו המתקדם מוכיח שיש עוד דבר אחד שאף אחד לא עושה כמוהו: ניצול היכולות של שחקנים בגילאים מתקדמים שבכל קבוצה אחרת כבר מזמן היו תולים את הנעליים. ראיין גיגס, פול סקולס, פארק ואתמול מייקל אואן, בתפקיד המושיע הקשיש שהגיח פתאום עמוק מתוך הקבר של הקריירה הכדורגלנית שלו. אותו אואן שכולם הספידו, שלא מצא את מקומו בניוקאסל המתדרדרת ושכולם חשבו שכבר לא יבקיע יותר בפרמייר ליג. כולם חוץ ממר 'אצלי כל מטאטא יורה'.

אם יונייטד איבדה איזה רסיס מכח ההרתעה שלה בגמר ליגת האלופות בשנה שעברה מול ברצלונה, אתמול באופן סופי הוא חזר בדיוק לאותה רמה שבה הוא היה. עוד יהיו לה מן הסתם ימים גרועים ופה ושם הרחקה או פציעה של שחקני מפתח, אבל גם עם כל אלה כל נקודה ומעלה שהיא תאבד השנה באולד טראפורד תהיה אירוע נדיר.

יום לא קל למי שמאסו בשלטון האדומים, אין ספק. אבל אמרנו כבר: אימפריות מהסוג של יונייטד לא מפנות את השלטון בהליכה. רוצים לקחת מהם? תהיו מוכנים למלחמה.