אבא שלי לא אוהב כדורגל, מה זאת אומרת לא אוהב כדורגל? לא הולך למשחקים, לא צופה בטלוויזיה, לא אוהד אף קבוצה, לא מבין, לא מתעניין ולא קורא את מדור הספורט בעיתון. לא השתכנעתם? זקוקים לדוגמא מוחשית? באחת מהארוחות המשפחתיות כשהזכרתי את שמו של נמני, אבי עיקם את מצחו ושאל אותי בנימוס: "מי זה אבי נמני?", ולא הוא איננו אוהד הפועל אשר מתכחש לקיומו של הסמל הצהוב, הוא באמת ובתמים לא יודע מי זה אבי נמני.
אין צורך להזיל דמעה או להגיש לי ממחטות, היתה לי ילדות יפה גם בלי שאבא שלי ייקח אותי לראות את ליגת הדל שלנו, או שיישב איתי מול הטלוויזיה להתפעל ממעלליו של זינאדין זידאן מול הטלוויזיה. בכל הקשור ל-22 הפסיכופטים שרודפים אחרי הכדור היו מספיק אבות של חברים שאימצו אותי לחיקם.
אך בכל זאת, למרות שלא החסירו ממני דבר, לא פעם הרגשתי חסך כשחשתי צורך עז לשתף מישהו בבית על טהרת הבנות ואבא שלא מתעניין בספורט, בתחושותיי לאחר השער המדהים של אואן מול ארגנטינה ב-98' (וכמובן בדמעות שמילאו את גרוני אחרי ההדחה בפנדלים באותו המשחק), או אחרי שמייקל ג'ונסון עצר את השעון על 19.32 בריצת הברווז באולימפיאדת אטלנטה 96' וכשעמוס מנסדורף בכה בטורניר רמת השרון כשהודיע על פרישה מטניס, גם אני בכיתי איתו... לבד.
וכך, גם במשחקים רבים בטורנירי גביע העולם בהם לא חזיתי עם הוריי וחבריי המאמצים, צפיתי והתרגשתי לבד. אחד מאותם משחקים הזכורים לי יותר מכל הוא מפגש רבע גמר המונדיאל בין ברזיל ודנמרק ב-1998. כבר בדקה השניה הימם מרטין יורגנסן, את הסלסאו, אחת הפייבוריטיות לזכייה בטורניר והעלה את הדנים ל-0:1, שיחררתי צרחה אדירה לחלל הסלון הריק ואז לפתע אוזני הבחינה כי הצרחה מתמזגת עם צעקה אדירה נוספת. להפתעתי הרבה, הצעקה לא הגיעה מכיוון דירת השכנים אלא דווקא מחדר הוריי.
זיפזפתי במהירות בין הערוצים השונים כדי לוודא שזהו לא טוויסט מתוחכם בפרק של "חוק וסדר" בערוץ 3 או הופעה נדירה של ברוס ספרינגסטין ב-VH1 שגרמו לאבי לפרץ ההתרגשות הזו. נכנסתי בהססנות אל חדרו והוא ישב שם, משולהב, צופה בעיניים נוצצות בנבחרת הדנית המופלאה מנסה לחולל את הסנסציה הגדולה של המונדיאל. "אבא, ממתי אתה רואה כדורגל?", שאלתי בפליאה. "פעם בארבע שנים, גם לי מותר", הוא ענה.
התיישבתי לידו וצפינו ביחד באחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות גביע העולם. בין לבין הוא סיפר לי סוקרטס, גאון הכדורגל הברזילאי, פרנץ פושקאש הפנומן ההונגרי וגם על חבר הילדות שלו, בן של חבר הנהלה ותיק בבני יהודה שניסה לגרור אותו למגרשים באין מצליח. אינני אפילו יודע ממה נהניתי יותר, מהמשחק המופלא עם המהפך הברזילאי המהיר והקאמבק של לאודרופ, שמיהר להישכב על צידו, באחת מחגיגות השערים המפורסמות בהיסטוריה כשאני ואבי מחובקים מאושרים כמו אחרוני האוהדים בשער 5 וכמובן שער הניצחון של ריבאלדו שהותיר אותנו מאוכזבים אך גאים בנבחרת דנית מפתיעה ולוחמת או שמא בכלל נהניתי מאותה חווית כדורגל של אב ובן שחוויתי לראשונה בחיי.
במונדיאל 2002 שנערך בעיקר בשעות הבוקר בגלל הפרשי השעות מדרום קוריאה ויפן, אבי היה בעבודה בזמן המשחקים ואת מונדיאל 2006 ראיתי כחייל בצבא ההגנה ביחידתי. במונדיאל 2010 יותר מהתקווה לזכייה אנגלית אחרי 44 שנים, יותר מהצורך לצפות בלהטוטים של מסי, בגאונות של רונאלדו או ביעילות של גרמניה אני רוצה לחוות שוב חווית כדורגל אבהית כמו זו לפני 12 שנים. עוד 12 ימים זה מגיע...
