הסיפור הזה מתחיל למעשה בשנת 1994. אני, ילד בן 7, עומד להיחשף בפעם הראשונה לכדורגל האנגלי, לארסנל. לא היו שם הנרי, או ארסן ונגר וגם לא ססק פברגאס, ממש לא.
היו שם דייויד סימן, הדמות הנערצת עליי כילד\שוער יחד עם שורה אובארוב. היו גם טוני אדאמס הסמל, לי דיקסון, מרטין קיאון, פול מרסון, איאן רייט... ממש לא נוצצים, אך כאלו שגרמו לי להתאהב בקבוצה הזו מסיבה אחת, אותה קשה להסביר למי שלא חווה משחק ב'הייבורי'. כמה זה מרגש, כמה זה שונה וכמה זה ממכר.
ואכן, מאותו יום, אני אוהד ארסנל בכל רמ"ח אבריי. טסתי למשחקים, לא פספסתי אף שידור, תליתי פוסטרים, חגגתי גביעים, אליפויות, את הדאבל עם ויירה, ברגקמאפ והנרי ואת 2003-4, העונה ללא הפסדים של התותחנים.
אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותי לעונת 2005-6. אז, כחייל בצה"ל, נאלצתי להתנתק מעט מארסנל שלי. אחר משחקים היה קשה לעקוב, בטח אחרי אלו באמצע השבוע ואוי.. איזו עונה בחרתי לי להיות בה חייל, דווקא בעונה שהקבוצה הטובה בתבל באותן השנים (לא תשכנעו אותי אחרת) מגיעה לגמר ליגת האלופות.
ארבע שנים לאחר אותו הגמר ושלב רבע הגמר של המפעל הזה מפגיש שוב, אותנו – התותחנים, עם אותה ברצלונה. הקרב הקרוב הוא לא עוד סתם קרב בשבילי. להפך, זה צ'אנס אדיר להחזיר.
14 לוחמים, 2 נהגים ופקידה
ממש כמו ארסנל, הגעתי כאנדרדוג מוחלט למועדון של היחידה. 14 לוחמים, שני נהגים ופקידה, כולם מכונסים בתוך המועדון הקטן. ארסנל עולה לכר הדשא ואני היחיד שבטירוף. מסביבי, כולם אוהדי ברצלונה. אי אפשר להסביר את זה, מה שבארסה של אותה העונה עשתה לאנשים.
לשמחתי, הפקידה שלא ממש הבינה מה קורה שם ורק חיפשה להעביר את הזמן, הצטרפה אליי בעידוד התותחנים, רק כדי שלא אהיה לבד.
המשחק יוצא לדרך ואז מגיע יהנס להאמן וגומר את הסיפור של ארסנל, לפחות ככה הרגשתי. האדום המטופש, הצעקות נגד השופט מצד אוהדי ברצלונה שרצו שייתן למהלך להמשיך כדי שיהיה שער של בארסה, כל הטירוף מסביב גרם לי לאבד אמונה.
ואז הגיע סול קמפבל. קשה לתאר את התחושה באותו הרגע. הרגשתי כאילו אני במדבר, לבדי, צורח את ה'יש' הבלתי נגמר ואף אחד לא שומע. הלוחמים שמסביב כמעט והורידו לי בעיטה, גם הנהגים לא היו נחמדים במיוחד אבל מה אכפת לי, הקבוצה שלי קרובה להיסטוריה ואני בהיסטריה. הדקות עוברות והתחושה שעוד רגע אני הולך לחגוג את התואר הכי חשוב, מתגברת... אז מה? התגברה. כלום לא הכין אותי לסיום.
את תחושת ההשפלה והמבוכה שהרגשתי בדקות הסיום לא אפרט מסיבות ברורות. אטו ובלטי גמרו את הגמר הזה בחצי השני ושלחו אותי על סף דמעות לחדר בדרך לעוד יום בצבא. ארסנל שלי איבדה את הצ'מפיונס והקטאלונים חגגו להם תואר שבאותו רגע גרם לי להיות אולי השונא הגדול שלהם.
הקרב הכי מרגש של שלב רבע הגמר
ארבע שנים חלפו להן והנה, שוב, אנחנו נפגשים. המפגש הקרוב בין ארסנל לברצלונה הוא הקרב הכי מרגש שהכינה לנו הגרלת ליגת האלופות. שתי קבוצות שחושבות התקפה, שתי קבוצות רומנטיות, מסודרות, אך גם כאלו שבעזרת הסדר שלהן מספקות כדורגל כל-כך מסחרר, כל-כך בלתי צפוי, כל-כך אהוב.
ואין כמו עוד קצת פיקנטריה לקרב הזה כאשר בצד השני יעמוד הפעם תיירי הנרי. בכיתי איתו ב-2006, השחקן הכי אהוב עליי בהיסטוריית המשחק (אחרי נמני - גם אני חייל), הפסיד תואר והיה ברור שהוא בקרוב כבר לא יהיה איתנו. הרגע בו עזב, היה מהשחורים שידעתי כאוהד ארסנל. הפוסטר שנאלץ לרדת מהקיר, החולצות המקוריות שנרכשו בחנות ה'ארמורי' המפורסמת כבר איבדו כל משמעות. מספר 14 הפך פתאום לשנוא עליי ביותר, בעיקר כי מי שלבש אותו כעת באחת הקבוצות שאני אוהד הוא בכלל יוסי שבחון. זילות המספר הייתי אומר.
והנה עכשיו, שנה אחרי שלקח את התואר לו ערג במשך קריירה שלמה, תיירי הנרי נגדנו. נגד הקהל שמעריץ אותו עד היום, נגד המאמן שעשה לו את הקריירה, נגד הקשר הצעיר שבגיל 16 הגיע לארסנל כדי ללמוד ממנו איך לשחק. הנרי... כמה הייתי נותן כדי שיהיה בצד השני, כדי שיאפשרו חילופי קבוצות במחצית....
קרב הקלישאות
הקרב בין ארסנל לברצלונה הוא לא קרב שיכול לזכות לניתוח מקצועי. קשה מאוד לנתח. יש רק קלישאות. בארסה תצטרך לעצור את ססק פברגאס ואנדריי ארשבין, ארסנל תצטרך להתמודד עם הדבר הזה שנקרא ליאו מסי והשוערים יצטרכו שלא לעשות שטויות ברגע האמת (דבר בו הם לא מצטיינים במיוחד, בעיקר הספרדי של ונגר).
ברצלונה טובה יותר. היא מהירה יותר, מוכנה יותר, בנויה לטרבל. ארסנל? היא מתאוששת לאורך כל העונה מעוד מכה ועוד מכה. אבל היא משחקת התקפי, פתוח, לא מפחדת אך מעל הכל ולצערי הרב, חוטפת בראש מהגדולות.
המשחק הקרוב הוא מבחן הבגרות של ילדי ונגר. כן, גם זו קלישאה, אך זאת המציאות המרה. האופי יקבע פה הכל, הדרך בה יעמדו על כר הדשא בדקות הראשונות. המבחן של ורמאלן וקלישי מול מסי, הרגע של ססק פברגאס לנצוץ מול קבוצת האם וזו שאולי תקלוט אותו בעונה הבאה.
הסיבה שבגינה ארשבין הגיע לארסנל וגם הזמן של דיאבי, נאסרי, סונג, דנילסון וכל אותם נגרים שוונגר מחזיק במרכז השדה להראות שיש להם את זה, הם יכולים לקחת קבוצה גבוה, הם יכולים להקפיץ את ארסנל לעבר התואר.
ואני? אני רק שמח שלא אצטרך לראות את המשחק מוקף ב-16 אוהדי ברצלונה. והראש, הלב – הם חוזרים ל-2006, לאיש אחד – סול קמפבל.
כן, דווקא הוא. פתאום יש ריח של דז'ה וו באוויר, רק שהוא מגיע עם סיום חיובי. ארסנל נגד ברצלונה – הגיע זמן הנקמה.
