במונטנגרו חוגגים עליה היסטורית לפלייאוף (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
במונטנגרו חוגגים עליה היסטורית לפלייאוף (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

אומרים שהדשא של השכן ירוק יותר רק מהצד, וכשמתקרבים ומסתכלים עליו מלמעלה, מתגלים הסדקים, המהמורות והשורשים הצהובים. ברוב המקרים, הירוק שנצפה בקצהו של העשב ובעיקר מכסה על הריקבון שתחתיו, הוא החלק המשני בחשיבותו וכזה שזמנו שאול.

במקרים בודדים, כמו למשל בכדורגל הנבחרות, דווקא הירוק המבצבץ לרגע, מבחן התוצאה, הוא החשוב. נבחרת ישראל סיימה באופן מעשי את קמפיין מוקדמות יורו 2012 ביום שלישי במשחק מול מלטה והתפנתה, יחד עם אוהדיה, לצפות ולהתרגש בקרבות שעוד נותרו רלוונטיים בניסיון להגיע לפולין ואוקראינה.

כשהתבוננו חניכיו של לואיס פרננדז על מסך הטלוויזיה/מחשב/אייפון או כל המצאה אחרת, בין הבשמים לממתקים בדיוטי פרי של האי היפהפה, הם רק היו צריכים לבחור באיזו נבחרת מזרח אירופאית הם רוצים להתמקד.

נבחרות ממדינות שעדיין יש המכנים אותם אצלנו "דייגים", כמו אסטוניה, ארמניה, בוסניה ומונטנגרו, נמצאות 90 דקות מההעפלה לטורניר עליו השחקנים בכחול-לבן חולמים בלילה. פתאום, מדינות בהן הליגה, המתקנים, האצטדיונים, שורשיו של הדשא, רקובים לא פחות מבישראל, מצליחות להישאר בתמונה ממש לפני קו הסיום.

נוכח התהייה המתסכלת לפעמים, מדוע שוב אנו רואים נבחרות הנחשבות ברמתנו חוגגות, ניסו בלם מכבי ת"א ונבחרת מונטנגרו שהעפילה לפלייאוף, סאבו פאביצ'ביץ' והמאמנים אייל לחמן ויצחק שום, לפענח במה משקים את הדשא במזרח אירופה שאם לא שורשיו, לפחות קצהו נצבע ירוק ופורח.

פאביצ´ביץ´ שומר. מקווה להגיע ליורו 2012 (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
פאביצ´ביץ´ (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

פאביצ'ביץ', בלם נבחרת מונטנגרו, שהצליחה לעשות 2:2 בבית עם אנגליה ו-0:0 בחוץ, במקום בו ישראל התפרקה, מספר איך זה במדינה הצעירה ביותר שמשתתפת בטורניר: "כולם פה בטירוף, מרגישים נהדר. אנחנו מדינה צעירה אבל אנחנו משחקים יחד. כולנו הינו מאוחדים וממוקדים במטרה שלנו וזה הצליח".

אייל לחמן מסביר: "מושג המפתיעות בכדורגל העולמי הולך ונעלם, מתעמעם. צמצום הפערים נובע לא רק בשל הטקטיקה שהחלה לשלוט בכדורגל העולמי אלא בעיקר בשל העובדה שלאורך כל השנים האחרונות מדינות מזרח אירופה נכנסו אט אט לקהילה האירופית. שחקנים משם לא נחשבים כזרים וכמות השחקנים שעומדת בפני כל מאמן נבחרת ולו הקטנה במזרח אירופה היא גדולה. התהליך הזה חל גם על הכדורגל הישראלי וגם לזכותו של המאמן של נבחרת ישראל עומדת רשימה מפוארת. החינוך, קצב האימון שהם נחשפים אליו באירופה הוא אדיר".

פאביצ'ביץ' תומך: "היום כולם יודעים לשחק ואי אפשר להגיד על נבחרת אחת שיותר טובה מהשניה. אין נבחרות קטנות, אם אתה משחק חזק עם מחוייבות כדי לנצח והכי חשוב כמו מקצוען, אתה תנצח. אתה חייב להיות מקצוען אם אתה רוצה לעשות משהו, לא רק בכדורגל".

אסטוניה (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
אסטוניה (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

אז למה הם ולא אנחנו?
מי שהיה עוזר מאמן הנבחרת, ומאמן פנאתינאיקוס היוונית, יצחק שום, חושב שחסר לנו הרבה: "אצלם מגיע דור טוב ומוציאים ממנו את המקסימום, מה שלא ידעו לעשות פה. זה הרבה מומנטום וצריך לנצל את זה, אנחנו לא זכינו לעשות זאת. על כל דור אמרנו שזה דור נפלא, אנחנו כנראה לא מספיק טובים".

פאביצ'ביץ' מבין את מה שהבינו הרבה פרשנים בישראל. את הכישלון הוא תולה בכמות השחקנים הבלתי נתפסת שזימן פרננדז במשך הקמפיין (כולל משחקי האימון, כ-60 כאלה, לא כולם שיחקו): "ישראל נבחרת טובה אבל אני חושב שהשחקנים בה לא שיחקו מספיק ביחד. אתה חייב לבחור קבוצה אחת ולרוץ איתה קדימה, זה טוב שנותנים צ'אנס אבל זה חשוב לתת לקבוצה אחת לרוץ. אצלנו לדוגמא, שיחקו בערך 30 שחקנים בקמפיין הזה. המאמן שלנו לא שינה כל פעם את השחקנים, אולי שניים או שלושה התחלפו כל משחק בסגל. לישראל יש את היכולות, הליגה חזקה. אם אתה אוהב כדורגל ואתה רוצה לנצח אז זה יצליח. יש הרבה שחקנים שמשחקים באירופה בשתי הנבחרות, אבל בשביל להיות כמו אנגליה ונבחרות חזקות אחרות צריכים לעשות מה שהמאמן מבקש ולהיות מקצוענים, ממושמעים".

לחמן דווקא חושב שההבדל הוא בקירבה לאירופה: "העניין הוא חינוך השחקנים בדור הצעיר. ההשקעה צריכה להתבטא באפשרות לתת לילד צעיר להתאמן שעות ארוכות. ילד בכל פינה באירופה מקבל 650 שעות שנתיות של אימון ובערך 60 שעות חודשיות. אצלנו הילד המוכשר ביותר שמתאמן גם בנבחרות לא יגיע לחצי הכמות. במדינות האלה ישנן אקדמיות, אצלנו במקרה הטוב יש כיתות ספורט או בתי ספר שאגודות מאמצות. אימוני הבוקר כאן מתאפשרים אולי פעם-פעמיים בשבוע וגם אז מדובר במין הבזקים של חדר כושר או אתלטיקה. בכדורגל הישראלי ככל שאתה עובד קשה אתה מקבל פחות הכרת תודה. אין תחליף לדבר אחד - לעבוד קשה ולשאוף למצויינות ואצלנו יש מידה של סלחנות לגבי זה".

שום מוסיף: "בחו"ל קצב האימונים הוא אחר, שם רצים לא הולכים מהר. כשאימנתי ביוון אמרתי למאמן כושר שהתלונן שהשחקנים שונאים אותו שברגע שהם יאהבו אותו אני אשנא אותו וליהפך. השחקן הישראלי רוצה לאהוב את המאמן, לא להעריך אותו. הישראלי שחקן כישרוני שלא מצליח להוכיח את זה בגלל שלא עובד מספיק. שחקנים שמשחקים בחו"ל לא עושים טוב לנבחרת, הם עושים טוב לעצמם. רובם משלימים קאדר ולא מובילים קאדר. אין מנהיגים בכדורגל הישראלי, בזמני כל אחד מאיתנו היה מנהיג של הקבוצה שלו והיום מגיעים יותר מדי שחקנים לנבחרת כשהם לא דומיננטיים. גם אם יש אחד - שניים שכן אז הם לא משחקים בקבוצות שלהם".

אך בלם מכבי ת"א טוען שנבחרות הן לא קבוצות וישנם אלמנטים אחרים שתופסים מקום חשוב: "חייבים גם מזל, כדורגל זה גם מזל, ראיתי הרבה משחקים שישראל היתה טובה יותר בהם והפסידה. שיחקתי ביוון והליגה שם לא טובה יותר, אתם צריכים למצוא את הבינגו".

אושרי רואש (שי לוי) (צילום: מערכת ONE)
אושרי רואש (שי לוי) | צילום: מערכת ONE

יוון – כבשה שחורה או אימפריה שגדולה עלינו?
נבחרת יוון, זו שחשבנו לתומנו שנוכל לנצח, היא אלופת אירופה עד לא מזמן. לא כזו שמנסה להעפיל לטורניר גדול במשך למעלה מ-40 שנה. כבר שנתיים שמכבי ת"א מתעללת באולימפיאקוס ופנאתינאיקוס, שתי הקבוצות הגדולות ביוון ובכל זאת המפגש בין הנבחרות הוא חד צדדי כמעט בכל פעם.

לחמן: "השער שהם כבשו בבלומפילד היה סמלי ובא מלחץ על קשר אחורי שלנו. זה אולי מסמל יותר מכל את הבדלי הגישה. הכל עניין של גישה. אצלם לוחצים על הכדור, כמו בכל אירופה, אצלנו משחקים בנינוחות. יש משמעות גדולה מאוד לחריצות ולקצב. בכדורגל האירופי אין פשרות. היינו אמורים בתוכנית המשחק ללחוץ ולתקוף אותם ולהשיג את הניצחון בכל מחיר. בפועל המאמן היווני לחץ אותנו וכך הגיע גם השער. הם יודעים מה זה ללחוץ על הכדור כדי להשיג אותו, יש להם את מוסר העבודה לעשות את זה".

יוון  (רויטרס) (צילום: מערכת ONE)
יוון (רויטרס) | צילום: מערכת ONE

יצחק שום קיצוני הרבה יותר: "אמרתי שהניצחון של מכבי ת"א על פנאתינאיקוס הוא אסון כי עוד נחשוב שאנחנו טובים מהיוונים. יש שחקנים יוונים שמה שהם שכחו אנחנו לא נדע. היוונים יותר מקצוענים מהשחקנים בארץ פי 10. הבעיה שלא דורשים מספיק מהשחקן הישראלי, כשהייתי בחו"ל עשרות מאמנים באו לראות מה אני מעביר ופה מי שיגיע יעביר ביקורת".

עם הפנים למזרח אירופה
שאלה נוספת שמעלה תהייה היא מדוע גם כשישראל מצליחה בנבחרות הצעירות, וזה קורה לעיתים תכופות יחסית, ההצלחה הזו לא מגיעה לאחר מספר שנים גם לנבחרת הבוגרת?

לחמן מסביר: "חייבים לשנות גישה. מדהים לראות את הקנאות לטכניקה ואתלטיקה באימונים באירופה. אצל ילד בצרפת לדוגמא, היכן שנמצאות האקדמיות המובילות בעולם, לא תמצא מרכיב טקטי, הילד לא עסוק בטקטיקה, כל העבודה היא סטרילית. אצלנו שעות האימון פחותות והאימון עובד על דברים אחרים. לכן שאנחנו נפגשים בגילאים הצעירים עם האירופאים אז טקטית אנחנו נראים טוב יותר והם נראים מבולבלים אבל בגיל 18 הם מושלמים טכנית ואתלטית ורעננים לקבל את המטלות הטקטיות בעוד השחקנים שלנו לאים כי לא עבדו איתם על הדברים הנכונים. יש בית נבחרות באיזור הנגיש בארץ והמגרשים האלה צריכים להיות מלאים בילדים. מה יש לשבת בבית עכשיו? מכל הארץ צריכים ילדים להתאמן, צריכה להיות זרימה - רק החינוך לעבודה". 

שום מסכם: "אנחנו יכולים להתמודד עם הרמות של אירופה אבל חייבים להתחיל לדרוש מהשחקן הישראלי".