בימים האחרונים נחרדתי לגלות כי שמו של פפ גווארדיולה השתרבב למונח המאמן המצליח בעולם. גילוי נאות, מעולם לא חיבבתי את פפ. לא אגזים אם אומר כי נמלאתי רגשי טינה בכל פעם שראיתיו מדבר בקטלאנית רהוטה על מסך הטלוויזיה שלי לאחר עוד ניצחון של קבוצתו דאז, ברצלונה. 'כמה צנוע' יתרשמו הפרשנים, 'איזו אצילות'. אך לי אותה צניעות נראתה תמיד כשמירת דיסטנס, אותה אצילות פורשה במוחי כיהירות והתנשאות.
אלא שמעבר לגחמותיי הסובייקטיביות, בחינה אובייקטיבית של הקריירה של גווארדיולה מעלה כי יכול להיות שכבסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן, המלך הוא עירום. בתחילה כולם צחקו על אותו ילד קט, בעיקר המבוגרים. הרי כולם אומרים שלא רק שהמלך אינו עירום אלא אף לבוש למשעי במלוא תפארתו, ומי אני שאסתור את דעתם של כולם. כולם פרט לאוהדי ריאל מדריד ככל הנראה. דעתי נבלעה תחת צעקות האהדה לפפ אשר רמסו אותה כעדת בנות שתים-עשרה אשר באמתחתן פוסטרים של טל מוסרי בריצה לעבר אולפני ערוץ הילדים. היחיד נגרר אחר הרוב במחיר האמת. איש לא מוכן להפר את אחידות הדעים והקונצנזוס שמא ייתפס כחריג או ככסיל.
ברצלונה של רייקארד ורונאלדיניו היתה קבוצה מהנה וסופר התקפית. בכל מוצאי-שבת חיככנו ידינו בהנאה וציפייה למהלך הגאוני התורן אשר ינפיק הברזילאי הטוב בעולם. אלא שפפ חשב אחרת והחליט לגמור לרונאלדיניו את הקריירה לטובת צעיר בשם ליונל, הרי לא ייתכן ששני פנומנים יוכלו לשתף פעולה. וכך הפכה הקבוצה שזכתה בשתי אליפויות ובליגת האלופות למכונת ניצחונות משומנת שאינה רואה דבר בעד לניצחון, אפילו אם יהיה זה הרג המשחק עצמו. לאחר שהקיף עצמו בשחקנים בעלי השליטה הטובה בעולם בכדור, הפך פפ בין-לילה את ברצלונה לקבוצה שהורגת את המשחק על-ידי מסירות אינסוף ימה וקדמה עד שהיריב מוצא עצמו מותש לחלוטין. או אז יגיח אותו ליונל ובמשחק מסירות עם הטובים בעולם דאז צ'אבי ואינייסטה, יחורר את רשתה של היריבה.
לאחר שסיים לענות את כלל אוהדי המשחק למעט אוהדי ברצלונה, בכללם אותם 'טרמפיסטים' אשר לפני עשור וחצי נשבעו ביקר להם שהינם אוהדי יונייטד מבטן ומלידה ובתחילת שנות התשעים בכלל צעקו 'פורצה מילאן', חיכיתי בדריכות לקבוצתו החדשה של פפ. אם הוא כזה גדול כפי שכולם טוענים, וודאי שיוכל להצעיד את ליברפול, טוטנהאם או אפילו פ.ס.ז' אל קידמת הבמה האירופית. אם הוא-הוא הקוסם האמיתי, אולי תוכל נאפולי לעשות בעזרתו את עליית המדרגה האחרונה אשר נותרה לה בכדי להפוך לקבוצה אדירה ולשחזר את ימי העבר הגדולים של הסאן פאולו, אולי שאחטאר דונייצק או זניט והסגלים המרהיבים שלהן יפרעו סוף-סוף את השטרות.
אלא שפפ הלך באותה הדרך בה הלך תמיד, הדרך הזהירה והפחדנית. בדיוק כמו הכדורגל שלו. יופ היינקס השאיר לו קבוצה מושלמת שזכתה בכל התארים ומלבד לזכות עימה בבונדסליגה הוא הודח בצורה משפילה מול ריאל מדריד בליגת האלופות. בליגה הגרמנית, באופן דומה להחריד לליגה הספרדית, יש רק שתיים-שלוש קבוצות במכסימום אשר יכולות לאיים על ההגמוניה הבלעדית של קבוצתו. כך שגם אם באירופה הוא יזייף, הוא עדיין יזכה כמעט בוודאות באליפות.
לעומת פפ שקבוצותיו מוגשות לו כבמגש של כסף, יש מאמנים אמיתיים, שבנו עצמם לאט ובזהירות ובהם לא ניתן להטיל כל דופי או ספק. מוריניו אשר רבים בוחרים להשמיצו לקח אליפות אירופה עם פורטו (!). בכדורסל, דייויד בלאט עשה לאירופה בית-ספר עם קבוצה שאף אחד לא נתן לה צ'אנס להגיע להצלבה ואיבקוביץ' לקח אליפות אירופה עם אולימפיאקוס של פרינטזיס. תראו איזו עבודה מדהימה עושה אלגרי ביובה, סימאונה באתלטיקו, יורגן קלופ החזיר את דורטמונד לימיה הגדולים ולאחת הקבוצות המרהיבות באירופה, שלא לדבר על אנצ'לוטי שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. אף אחד מהמאמנים הללו לא הגיע לקבוצה 'מוכנה' ואלופה, נהפוכו. זו החוכמה ובזו נבחנת יכולתו של מאמן, לא כשיש לך את סגל נבחרת ספרד (אלופת העולם ואירופה בשעתו) בתוספת מסי או לחילופין סגל נבחרת גרמניה (אלופת העולם הנוכחית) בתוספת ריברי, לבנדובסקי וצ'אבי אלונסו.
עד שגווארדיולה לא יקח לידיו קבוצה נחשלת ויהפוך אותה לאימפריה, אפילו אם תהיה זו ארסנל או סיטי החזקות שפשוט שלא מצליחות באירופה, מספר הזכיות שלו בסופרקאפ הספרדי, אירופי, גביעי מלך וגביעי עולם לקבוצות, ממש לא תהיינה רלבנטיות.
