זה לא היה ההפסד כשלעצמו, שהיכה מכה קשה במותג שנקרא "ברצלונה" – אלא הדרך שבה זה קרה. עצם העובדה שהבלאוגראנה הודחה ברבע גמר ליגת האלופות זו כבר לא סנסציה כזו גדולה. עובדה: זו הפעם הרביעית שזה קורה בחמש העונות האחרונות.
אבל ככה?
דווקא בעונה שבה היא רושמת שיאים סטטיסטיים חדשים, ברצלונה הודחה בדרך הכואבת והמשפילה ביותר. לשמוט יתרון של 1:4? ונגד רומא?
בשבת תארח ברצלונה בליגה את ולנסיה ואם תנצח או אפילו תסיים בתיקו, היא תקבע שיא היסטורי חדש – 39 משחקי ליגה ברציפות ללא הפסד. נחמד, אפילו מרשים – אבל הגדולה של הקטאלונים אף פעם לא הייתה עניין של מספרים, של שיאים. ה-DNA של המועדון, לפחות מאז שיוהאן קרויף נחת בקאמפ נואו כמאמן בסוף שנות ה-80, היה של כדורגל אטרקטיבי והתקפי.
כשבארסה הפסידה לצ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות ב-2012 ההלם היה עצום, וליאו מסי בכה כמו תינוק בחדר ההלבשה. ההבדל הוא שבאותו משחק בלתי נשכח בקאמפ נואו, ברצלונה נלחמה, כבשה, מסי החמיץ פנדל, היא לחצה וניסתה להבקיע לאורך כל 90 הדקות – ורק אז, בסופו של דבר הודחה.
אתמול באולימפיקו, ברצלונה לא הזכירה במאום את קבוצות העבר האדירות שלה, אלו שניצחו וזכו בתארים, ואלו שהפסידו. זה היה משחק רע, ומה שהכי גרוע – אפאתי.
ההגנה קרטעה ונכנסה לפאניקה בכל פעם שהכדור היה ברגל של אדין דז'קו, כל שלושת השערים הובקעו מטעויות קשות בהגנה. מסי נסגר מצוין, כמעט ולא איים על השער, ואותו דבר נכון גם לגבי לואיס סוארס.
לזכות הפרעוש ייאמר שחוליית הקישור האנמית כמעט שלא סיפקה לו כדורים. זאת הייתה הבעיה הגדולה ביותר של ברצלונה. לא היה מי שיחזיק בכדור, יניע וימסור בנינוחות, ובאופן מסורתי, הכוח של הבלאוגראנה היה במרכז המגרש.
מעולם לא ראינו את בארסה מוסרת כל כך הרבה פעמים את הכדור לאחור, לבלמים, לשוער, ומעולם לא ראינו אותה מבזבזת זמן כמעט מהדקה הראשונה, מאטה את הקצב כדי לאכול את השעון, כמו אתמול.
יש קבוצות שזה מתאים להן. ויש מצבים במשחק שזה לגיטימי, כשמגיעים לאזור הדקה ה-80, אבל איך שבארסה שיחקה אתמול, זה בלתי נסלח. יכול להיות שאם היא הייתה מנצחת 1:2 במשחק הראשון ולא 1:4, היא הייתה מגיעה בגישה שונה לאולימפיקו, אך זה לא תירוץ כמובן. לא לשחקנים ולבטח לא למאמן ארנסטו ואלוורדה. אגב, זו העונה השנייה ברציפות שקבוצה של ואלוורדה מפסידה 3:0 לאוזביו די פרנצ'סקו. בעונה שעברה הייתה זו ססואולו הקטנה שהביסה את בילבאו בליגה האירופית.
המשחק אמש היה הגרוע ביותר של ברצלונה העונה, אולם אם לומר את האמת כבר תקופה שהקבוצה של ואלוורדה לא משכנעת. כן, היא ניצחה בשבת את לגאנס הצנועה 1:3 בזכות שלושער של מסי, אבל מעבר לכך היא הייתה מאוד בינונית. הבלאוגראנה סיימה ב-2:2 מול סביליה במשחק בו הייתה צריכה להפסיד 4:0, וניצחה את רומא חסרת המזל 1:4 גם בזכות שני שערים עצמיים. הגומלין אתמול הוכיח שאי אפשר לחיות על המזל לאורך זמן וכמה סמלי היה שדווקא השניים שהבקיעו את השערים העצמיים בקאמפ נואו, דניאלה דה רוסי וקוסטס מנולאס, יבקיעו את שני השערים שהעלו את רומא לחצי הגמר.
היה עצוב לראות אתמול את אנדרס אינייסטה שהודה בעצמו שזה היה כנראה משחקו האחרון בליגת האלופות. בניגוד לצ'אבי, שעזב את בארסה ב-2015 עם גביע האלופות, החבר הטוב והקשר האדיר הזה יעזוב בקרוב "רק" עם אליפות. חייבים להודות: הוא היה מהשחקנים החלשים ביותר אתמול בשורות ברצלונה וכבר לא מסוגל להתמודד עם קבוצה פיזית ולוחצת כמו רומא. פעם הוא היה משתחרר מכל בריון שניסה להצר את צעדיו עם כדרור גאוני. לא עוד.
צ'אבי ואינייסטה היו השחקנים שהגדירו את הסגנון המהפנט והמנצח של ברצלונה בשנים הגדולות של פפ גווארדיולה, השנים בהן הפכה לקבוצה הגדולה והנערצת ביותר בעולם והפכה למותג העולמי החזק ביותר בספורט העולמי. צ'אבי נמצא כבר שלוש שנים בקטאר ואינייסטה ככל הנראה בדרך לסין. בלי הצמד חמד הזה הבלאוגראנה תהיה שונה. היא תצטרך להמציא את עצמה מחדש. ואולי דווקא המהלומה שהיא חטפה אתמול באצטדיון שבו נוצרה האגדה שלה בגמר ליגת האלופות של 2009, תצית מחדש את האש.