"אז מה, אתם מועמדים לאליפות? תזכו באליפות? אתה מוכן לומר את המילה אליפות? תגיד, בבקשה, תגיד אליפות. אתה יודע, א-לי-פות. בחייאת, תן לי את זה רק פעם אחת, אליפות. זה קל, תאמין לי, לא יקרה לך כלום אם רק תגיד אליפות".
אם להגיד את האמת, קצת נמאס מהריטואל המטופש הזה, לנסות ולסחוט מהמאמנים של הפועל באר שבע את המילה המפורשת. אלישע לוי ניסה בכל כוחו במשך שנתיים להתחמק מלתת תשובה ישירה, לכאורה כדי ש"לא יעשה עין הרע", כדי שלא ינחס. הצליח לו. אלישע לא התפתה ולא נפל בפח. אז מה, זה שינה משהו, זה השפיע? וברצינות, מישהו באמת מאמין בכל הממבו-ג'מבו הזה? מישהו חשב שהשחקנים ייכנסו לשאננות ולזחיחות אם המילה הזו תצא מדל שפתיו של אלישע, ברדה או בוזגלו?
כן, אני יודע איך זה עובד. אני הרי נמצא בתקשורת שנה או שנתיים. המאמן התמים יאמר בתחילת העונה ש"כן, אנחנו בהחלט רוצים לזכות באליפות", ואז, באיזור המחזור ה-20, כשהפער מהמקום הראשון כבר יהיה 9 נקודות, יצטטו לו את מה שאמר, יכריחו אותו לצפות במה שהוקלט לפני כמה חודשים, רק כדי לראות אותו מתפתל ואז יגחכו כלפיו: "נו, מה יש לך להגיד עכשיו? תראה איזה פאתטי ולא רציני היית. אליפות? פחחחחחח".
אז עכשיו נדבר ברצינות. בשתי העונות הקודמות ב"ש לא הייתה אפילו לרגע מועמדת אמיתית לתואר. הפער בינה לבין מכבי תל אביב היה עצום, בלתי ניתן לגישור. ניצחונות הבית על מכבי היו מרשימים והוכיחו את הפוטנציאל שיש לקבוצה, אבל כשמדברים על עונה שלמה, על 36 משחקים, לבאר שבע לא היה סיכוי. ולא קשה להסביר מדוע. בזכות התקציב הענק והניהול הנכון של ג'ורדי קרויף, בנתה מכבי סגל מצויין ורחב. כשמיטב השחקנים הישראלים אצלך, אתה בעדיפות על פני כל היריבות. וכשהסגל עמוק ואיכותי, אפשר להתגבר בלי בעיות על פציעות, הרחקות ועייפות מצטברת. לבאר שבע לא היה בעונה שעברה סגל כמו של מכבי, ובכל פעם ששחקן מפתח נפצע, אלישע לוי היה בצרות. לקראת סיום העונה התחילה גם עייפות החומר להשפיע. הכושר הגופני הלקוי (עוד אלמנט שבמכבי ת"א שיפרו באופן דרמטי בשנים האחרונות) ניכר במשחקי סוף העונה, ולא היה את מי להעלות מהספסל.
ובכל זאת אי אפשר שלא להבחין בשיפור המתמיד. רק לפני שלוש שנים הקבוצה ניצלה מירידה במשחק האחרון של העונה. את עונת 13/14 היא סיימה במקום השני, הישג אדיר, הטוב ביותר שלה מאז שתי האליפויות ההיסטוריות באמצע שנות ה-70. אבל צריך להזכיר את הפער שהיה אז בין שתי הראשונות. מכבי של פאולו סוזה סיימה את אותה עונה עם 84 נקודות, בפער עצום של 16 נקודות מבאר שבע. מכבי הבקיעה 76 שערים, 20 יותר מבאר שבע. בקיצור, לא כוחות. בעונה שעברה באר שבע אומנם סיימה רק במקום השלישי, לכאורה הישג טוב פחות, אבל רק לכאורה. בפועל הקבוצה צמצמה את הפער מול מכבי. הקבוצה של פאקו סיימה את העונה עם 70 נקודות, רק 8 יותר מבאר שבע. נכון שממאזנה של מכבי הופחתו 2 נקודות בעקבות אירועי הדרבי, אבל גם אם נוסיף את הנקודות הללו, הפער הוא של 10 נקודות. גם מבחינת מאזן ההבקעות הפער הצטמצם. מכבי כבשה 67 שערים, באר שבע 63.
לקראת העונה הנוכחית באר שבע ממשיכה במגמת ההתחזקות שלה. אחרי שכבר ביססה את מעמדה כקבוצה מספר 2 בישראל, אחרי שהפכה לקבוצה ששחקנים מובילים שואפים לשחק בה, היעד הבא הוא אחד ויחיד: אליפות. זהו, עכשיו כבר אי אפשר ואין צורך להתחמק מהמילה. זה לא אומר שהיעד יושג, אבל לשם מכוונים. גם אם עדיין חוששים לומר זאת מפורשות. 2015 תהיה השנה שבה באר שבע תיכנס לעידן החדש שלה. כשאלונה ברקת רכשה את הפועל באר שבע בקיץ 2007, גם האוהד השרוף ביותר של הקבוצה לא האמין שהיא תהיה במקום בו היא נמצאת כרגע.
אז זו הייתה קבוצה כבויה, עייפה, מותשת, שאוהדיה הרבים כמעט ונטשו אותה. היא חיה רק מכוח האנרציה, אבל בקושי נשמה. שמונה שנים עברו וזה לא אותו מועדון, בטח לא אותה קבוצה. המעבר לאצטדיון החדש, המכירה של למעלה מ-11 אלף מנויים, הסגל האיכותי והרחב, האווירה האופטימית שאופפת את המועדון, כל אלו מעידים שבאר שבע נכנסת לעידן חדש.
המעבר מאיצטדיון וסרמיל האיום, מבנה זוועתי שנראה כשייך לימי הביניים, לאצטדיון החדש, הגדול והמודרני, זה הסמל. אבל זה הרבה מעבר לכך. כי מדובר בשינוי תדמיתי דרמטי, של הקבוצה ושל העיר. בעיניהם של רבים מהישראלים, בעיקר תושבי המרכז והצפון, באר שבע עדיין נחשבת לעיר מדברית מאובקת ושכוחת אל, מעבר להרי החושך, מוקפת בגמלים ובאוהלי בדואים.
אין מה לעשות, הדימוי עדיין קיים, אבל העיר עצמה כבר מזמן לא שם. מאז שרוביק דנילוביץ' נבחר לראשות העיר, באר שבע טסה קדימה. אלו לא רק מזרקות המים והמדשאות שמקבלות את פני הנכנסים לעיר, אלא בעיקר תנופת הבנייה המטורפת, מפעלי ההייטק, סצנת האמנות, התרבות והמסעדות, ומעל לכל השגרירה האותנטית – הפועל באר שבע.
לפני מספר חודשים הנחתי את ערב ההוקרה שנערך לשחקני הקבוצה שזכו בשתי האליפויות ההן, ב-1975 ו-1976. המאמן אמציה לבקוביץ', מאיר ברד, אברהם נומה, שלום אביטן, אליהו עופר וכל יתר השחקנים, עלו בזה אחר זה על הבמה, וקיבלו ים של אהבה מהקהל הנרגש. היו שם אוהדים ותיקים, שראו במו עיניהם את הפועל באר שבע זוכה בשתי אליפויות רצופות, והיו גם הרבה אוהדים צעירים, שרק שמעו את הסיפורים. לאחר מכן עלו לבמה גם שחקני הקבוצה הנוכחית, אליניב ברדה ומאור בוזגלו. הם לא נולדו כשבאר שבע הייתה הקבוצה הטובה בארץ, אבל מודעים היטב לעבר המפואר ויודעים שהם אלו שאמורים להחזיר את באר שבע לפסגת הכדורגל הישראלי.
האם זה יקרה העונה? האם בשנה התשיעית שלה, תגיע אלונה ברקת אל הארץ המובטחת? אף אחד לא יכול לתת תשובה חותכת, אך בדבר אחד אני משוכנע: הפער בין מכבי ת"א להפועל ב"ש ימשיך להצטמצם. אני לא מאמין בתיאוריה הגורסת שאחרי שלוש אליפויות השחקנים של מכבי כבר "לא רעבים". ואני גם לא בטוח שההשתתפות של מכבי בליגת האלופות או בליגה האירופית תפגע בה באופן דרמטי. הסגל של מכבי עמוק דיו כדי להתמודד עם העומס הצפוי בחודשים ספטמבר עד דצמבר.
במילים אחרות, מכבי תל אביב תהיה פחות או יותר אותה קבוצה שראינו בעונה שעברה. מי שתעשה את ההבדל היא באר שבע. היא תמשיך להתקרב למכבי. הפער שהיה 16 נקודות והפך ל-10, ימשיך ויצטמק. ובאשר לסוגיה הבוערת, כיצד יתמודד המאמן החדש ברק בכר עם כל כך הרבה שחקנים בסגל, שכולם רוצים לשחק, אפשר להיות רגועים. למה? בגלל אליניב ברדה. ברדה הוא המנהיג. הוא האיש שמסמל את הרנסנס של הקבוצה הזו. לברדה צפויים תפקידי מפתח במועדון גם אחרי שיפרוש. הוא מבין יותר מכל אחד אחר את החזון של אלונה ברקת. והוא רואה את התמונה הגדולה, את התכנית ארוכת הטווח. ברדה ידאג לכך שחדר ההלבשה יהיה רגוע ומאוחד. כשיתר השחקנים יראו שברדה מקבל בהבנה את העובדה שלפעמים הוא נשאר על הספסל, אף אחד מהם לא יעז להתמרמר בפומבי ולייצר בעיות. ב"ש נמצאת בעיצומו של תהליך ארוך וסבלני, תהליך שבו משתנה גם סגנון הניהול. ומה שיפה זה שבב"ש לא מתביישים לקחת דוגמא ממכבי.
במהלך השנתיים האחרונות אלונה ברקת והמנכ"ל אסי רחמים זיהו את הנקודות החלשות, סימנו אותן ופעלו כדי לתקן. לכן הסגל הפך רחב ועמוק יותר. נושא הכושר הגופני, שהיה בעייתי, טופל בהוצאה כספית משמעותית, אבל הכרחית. וגם ההתנהלות מול התקשורת השתנתה, כדי לאפשר לצוות המקצועי ולשחקנים לעבוד בשקט וביסודיות.
אחרי כל הדברים הללו אפשר לומר: כן, הפועל באר שבע יכולה לזכות העונה באליפות. יש לה את כל המרכיבים שעשויים להעניק לה את התואר. יש לה את הפוטנציאל. ועדיין ולמרות הכל, גם בבאר שבע יודעים שמכבי תל אביב טובה יותר ומוכנה יותר והיא הפייבוריטית. אז תהיה אליפות? תהיה. הפועל באר שבע תהיה אלופה. אין לי ספק בכך. אולי העונה, ואם לא אז בעונה הבאה, ואולי בעוד שנתיים. בסופו של דבר זה יקרה. זה חייב לקרות. ומה עם האוהדים? אם הם מחכים בסבלנות כבר 40 שנה - אז מה זה עוד שנה או שנתיים עבורם?
