נפלתי על משחק-משחק. הפועל ת"א, ממרומי המקום השני בליגה, הגיעה לטדי במטרה לחזור הביתה עם שלוש נקודות ולהמשיך לדלוק אחרי המוליכה מכבי חיפה. בית"ר ירושלים מצידה הייתה חייבת ניצחון בשביל להמשיך במאבק על האליפות, ולא פחות כדי לנקום על ההפסד 4-0 לאדומים בסיבוב הקודם. את אוהדי בית"ר ממש לא עניינה העובדה שבאותה שעה שבה נערך המשחק, שודרה בקשת התוכנית "שתולים" ובה תחקיר על ארגון האוהדים הקיצוני של בית"ר, הלה פמיליה.
מודה, להיכנס ליציע המזרחי בטדי זו חוויה שגורמת לך להרגיש הרבה יותר מקרוב את פעימות הלב שלך. בייחוד אני, שנראה כמו הייצוג ההפוך ביותר האפשרי לאוהד בית"ר: אשכנזי תל-אביבי וממושקף. אלא שלמזלי המשחק התחיל טוב, עם 2-0 לבית"ר כבר במחצית הראשונה, כך שלא הייתי צריך להתאמץ מדי כדי ששוכני היציע ייפתחו בפניי. "כולם מצביעים עלינו כל הזמן ואומרים 'אתם הבעיה', אבל יש המון דברים דומים שקבוצות אחרות עושות, ועליהן לא מסתכלים כמו על בית"ר", מספר לי ד', אחד מחבריי החדשים לטריבונה.
"כשאוהדי בית"ר פורצים למגרש מורידים לנו ישר שתי נקודות. כשאוהדי בית"ר שורקים בוז לרבין עושים מזה מהומה. כשאוהדי הפועל זורקים רימון - מעבירים את זה הלאה", ממשיך ד' במונולוג שנראה שמגיע ממעמקי ליבו. "למה? כי אנחנו עמך, כי אנחנו מזרחים. אוהדי בית"ר הם הפועלים הפשוטים - המוסכניקים, עובדי החומוסיות. אין לנו כוח להתנגד. אוהדי הפועל הם רואי החשבון, עורכי הדין. הם אנשים מכובדים יותר, כל אוהד שלהם בפוליטיקה, בממשלה, יש להם כוח. טוב לנו שאנחנו מזרחים, אבל יש קיפוח ורואים את זה בכל דבר - בתקשורת, בממשלה, אי אפשר להתעלם מזה. נוח לדפוק את אוהדי בית"ר, נוח לעשות עלינו תחקירים".
"אורלי וילנאי? נפצים לפורים"
בשבוע שעבר שוב עלו אוהדי בית"ר לכותרות, כשמספר נערים השליכו חזיז לעבר ביתה של אשת התקשורת אורלי וילנאי. בתקשורת מיהרו לספר כי נבדק הקשר של אוהדי בית"ר למקרה, לקראת תחקיר "שתולים", אך לאוהדים כמובן יש הסבר אחר. "הנפצים לפורים על הבית של אורלי וילנאי זאת הייתה יח"צנות של הטלוויזיה", הסביר לי ד'. "לא יודעים מי זה? כותבים אוהדי בית"ר. אוהדי סכנין שרפו את דגל ישראל בזמן התקווה, וקוראים קריאות להשמדת מדינת ישראל, ולא עושים להם שום דבר. אוהדי הפועל כל נגיעה שלנו בכדור היום נוהמים נהמות גזעניות, יעשו להם משהו? כלום. הרי אם אוהדי בית"ר היו נוהמים את הנהמה הקטנה ביותר - ישר היו קנסות ועניינים. יש על אוהדי בית"ר עליהום, וזה תמיד היה ככה, מאז שאני זוכר את עצמי".
התחקיר ששודר אמש בתוכנית הציג את ארגון האוהדים של בית"ר, ה-"לה פמיליה", כארגון אלים, גזעני וקיצוני מאוד. אוהדי בית"ר התעקשו לציין בפניי דווקא את הצד האחר של המשפחה. "הלה פמילייה אלו ילדים בני 16 עד 18 שהקימו קומונה של קהל. זה יפה וזה טוב, טוב שיש קבוצה קטנה של אוהדים שמחזיקה את הקהל ומעודדת כמו שצריך", אומר ד'.
ש', אוהדת הקבוצה, ממשיכה באותו הקו: "לה פמיליה עזרו לחיילים בזמן המלחמה. זה ארגון טוב, חף מכל פשע. בכלל, הקהל של בית"ר עושה רק דברים טובים. יש לבית"ר צד מאוד יפה ואם היו רוצים להראות אותו היו מראים. הם פשוט לא מעוניינים, לא רוצים ליצור שם טוב לבית"ר, כדי שיכולו להמשיך לתקוף אותם".
גם לש', כמו לד', הסיבה ליחס מהתקשורת ברורה. "המדינה מחולקת לישראל, ולרמת אביב ג'-סביון. לרמת אביב לא הגיעה העלייה של האתיופים ושל הרוסים. שיבואו לטייל קצת בחדרה, בנתניה, שירגישו את העמך, את העם. הם הרי לא יודעים מה זה לחיות עם השכבות הנמוכות. אותנו זרקו ואנחנו רגילים לזה".
מי זה לה פמיליה?
ואז הגיעה הדקה ה-60'. שער מצמק של הפועל ת"א, הלם ביציע המזרחי. "למה התקשורת לא הולכת לבדוק את אוהדי הפועל?", אומר לי מ', אוהד בית"ר שרוף מלידה. "אני בן ארבעים, לא יודע מי זה לה פמיליה בכלל. אנחנו לא יודעים על מה מדובר. העיקר שאומרים 'אוהדי בית"ר'. סתם נטפלים אלינו, אתה לא שם לב?".
"אין אלימות בקהל היום", מספר ד' ומצביע לעבר היציע. "תראה איך הכול שקט כאן, אין אבוקות ואין כלום. אני נהנה מכל רגע. מי שצריך לבדוק את הלה פמיליה זו המשטרה ולא התקשורת. שהמשטרה תעשה את העבודה שלה".
עם התגברות המתח על המגרש, גם ביציעים העסק מתחיל להתחמם, ומישהו ביציע חושד בי שאני "שתול". מהר מאוד מתחיל גל לעברי ביציע, ואחד האוהדים אפילו מנסה לשלוף ממני את הטייפ. אלא שלאט לאט העניינים נרגעים. "אנחנו רגילים שעושים עלינו כאלו תוכניות ותחקירים, זה הכל סטיגמה", מסביר לי אחד האוהדים. "התקשורת שמאלנית. לנו אין נציגות בעיתונים ובטלוויזיה, אז כמו שאנחנו גזענים כלפי הערבים, התקשורת גזענית כלפינו. הם לא הרבה יותר טובים מאיתנו".
"התקשורת חיפשה את גאידמק"
האוהדים של בית"ר לא מפסיקים לתת דוגמאות לקיפוח התקשורתי המתמשך נגדם, לטענתם. דוגמא מצוינת לכך היא כמובן סיפורו של ארקדי גאידמק, מי שהיה הבעלים של הקבוצה ועזב את הארץ בחודש דצמבר האחרון. הכיוון ברור לגמרי. "התקשורת חיפשה אותו", מסביר לי אחד מהם, "הם קינאו שהוא נתן כסף לבית"ר, אז ניסו לחסל אותו. הבן אדם תרם, הקים עיר אוהלים לתושבי הצפון במלחמת לבנון, עזר מתי שביקשו, וכל הזמן כתבו עליו רק דברים רעים".
"אוהדי בית"ר הם מספר אחת בארץ, ולא בגלל שאני חלק מהם", מסכם ד'. "תראה את השלטים של אוהדי הפועל, 'מוות לאוהדי בית"ר', לנו אין שלטים כאלה. בכל קבוצה יש קומץ קיצוני, אבל רוב אוהדי בית"ר הם קהל אדיר, תומך ואוהד".
דקות החרדה בסיום המשחק עוברות בשלום. בית"ר יוצאת עם כל הקופה מטדי, האוהדים האדומים עוזבים את האצטדיון מאוכזבים. הקהל הצהוב ביציעים חוגג, רק אוהד אחד מסנן ליידי: "מזל שבית"ר ניצחו, אחרת הייתי נותן מכות לאוהדי הפועל. היינו הופכים שם מכוניות".