השבוע חלקו אוהדי הכדורגל במגזר הערבי וכל אם יהודיה, תקווה אחת משותפת. כולם חלמו כי הבן שלהם יחזור הביתה. לעומת שאר חיילי צה"ל שעדיין עסוקים בעניינם, עבאס סואן דווקא חזר הביתה. לאחר גלות של שנתיים וחצי במכבי חיפה והפועל קרית שמונה, הבין סואן כי אין מקום טוב יותר מהבית וחתם בסכנין עד סוף הקריירה. שם התחיל את המסלול המקצועני ושם הוא רוצה לתלות את הנעליים.
הכי טבעי, הכי נכון וכפי שנראים פני הדברים היום, גם הכי מתבקש. אי אפשר היה שלא לשים לב,
כי מחוץ לסכנין סואן לא היה אותו שחקן. לא בחיפה ולא בק"ש. סואן הוא מנהיג טבעי ומנהל משחק קלאסי. כזה שעומד במרכז המגרש, מחלק הוראות, צועק, מאזן, מניף את הידיים, טופח על השכם ורץ לתת מילה טובה לחבר הסובל ממשחק חלש. לצערו הרב, כל הפרמטרים האלה לא ממש באו לידי ביטוי מחוץ לסכנין. כשהוא עוטה על עצמו מדים של קבוצה ישראלית זרה, הוא אינו אותו סואן. הוא אמנם סבל מפציעות ומעליות וירידות, אך יותר מכל הוא התקשה להתאקלם לגמרי, ולהציג את אותה יכולת מקצועית, לצד שחקנים ברמה גבוהה יותר. מכיוון שסואן סובל מטכניקה בינונית ומסגנון משחק יחסית אגרסיבי, היה לו קשה יותר להתמתן ולהתאים לשיטות משחק חדשות. מחוץ לסכנין הוא אף התקשה לנסוק לאותן רמות של ביטחון עצמי ולסחוף אחריו את כל הקבוצה. בעבר הביטחון של סואן הוביל את סכנין הקטנה לזכייה בגביע המדינה ולהשתתפות היסטורית בגביע אופ"א.
לעומת סלים טועמה, וואליד באדיר ונג'ואן גרייב, נדמה כי סואן תמיד יישאר בגדר קונצנזוס. כזה שלנצח יהיה מזוהה עם סכנין ועם המאבק. נראה שסואן תמיד יקרע בין הרצון והשאיפה לשלום ואחדות על המגרש ומחוצה לו, לבין המציאות הסבוכה במדינת ישראל ולקבלת הפנים הקשה מאוהדי בית"ר ירושלים.
גם לו ברור, שבזמן הקרוב אין סיכוי שזה ישתנה. גם לו ברור שזאת המדינה שלו, בדיוק כמו שהיא של אותם אוהדי בית"ר ירושלים. מבחינתו הגיע הזמן שגם הם יבינו את זה, ובדיוק בגלל זה החזרה של סואן לסכנין נראית היום כצעד המתבקש ביותר מבחינתו. זה בדיוק הזמן להניף את הדגל. תסמכו עליו שעכשיו אף אחד בסכנין, כבר לא יכניס לכיס בשמים מהדיוטי פרי. ואל תתפלאו אם עוד כמה שנים תראו אותו מככב בראש הרשימה של מאזן גנאים לראשות העירייה.
ממש כמו טועמה, באדיר וגרייב גם סואן הצליח להגשים את החלום להיות לאומי וללבוש את מדי הכחול לבן, לצד חבריו הישראלים בנבחרת. למרות רגעי השפל והשבר הרבים איתם נאלץ להתמודד(בעיקר בשל שריקות בוז שספג במשחק מול קרואטיה) סואן המורכב מחומרים מיוחדים, אסף את עצמו ובמשחק נוסף מול נבחרת אירלנד, הצליח להבקיע בדקה ה־90 ,שער שוויון אדיר. באותו הרגע, שכל הזרקורים מופנים אליו, בלטה גדולתו. למרות שאמצעי התקשורת חפשו דם וכותרות גזעניות, סואן בחר להישאר מתון, צונן ושקול דעת. דבק בפיוס והסברה. נזהר מפרובוקציות.עושה כבוד למגזר.
כך היה גם בתקופה שארקדי גיידמאק, ריכז מאמצים לצבור הון פוליטי והשתעשע במחשבה כי יעביר את סואן לבית"ר ירושלים. למרות המזימה של גידמאק והתגובות הארסיות של אוהדי בית"ר, סואן הבהיר לכולם כי הוא לא כלי משחק של אף אחד, ובטח שלא נתון לגחמות של שום אוליגרך פנטזיונר, תעב בצע ופרסום. מי שמחפש עכשיו את סואן, יכול לראות אותו על המגרש בסכנין, רץ, משחק ומעודד. מרגיש טוב, מרגיש בבית.