העונש החמור שספגה מכבי ת"א מבית הדין המשמעתי, הוציא מחוריהם מתלהמים שונים (חלקם אינטרסנטים ועבריינים בפני עצמם, שספגו לא פעם מנחת זרועו של בית הדין), שניצלו את ההזדמנות והצטרפו להשתלחות הקולקטיבית המכוערת. מה לא נאמר על ידי אותם ברברנים: "החלטה הזויה", "תקנון הזוי", "דיינים הזויים". כולם הזויים, שלא לומר מושחתים מן היסוד (הרי הם חלק מההתאחדות, לא?).
ההשתלחות המכוערת הזו עלובה משתי סיבות: האחת, מפני שבית הדין, מעצם היותו כזה, אינו יכול להגן על עצמו ולהסביר לציבור את החלטותיו. השנייה, והחשובה יותר, שהיא מאפשרת לאותם מתלהמים ובעצם, לכולנו, לבחור בפיתרון הפופוליסטי והנחות, במקום להביט במראה ולראות עד כמה מכוער ואלים הכדורגל שלנו ועד כמה יש לכולם, החל מהתקשורת וכלה באחרון השחקנים, חלק באחריות לכך.
בתמורה, הם זוכים לקיתונות של ביקורת מאנשים שבינם לבין הבנת הדין המשמעתי בספורט אין אפילו קשר מקרי. בקיצור, עושים כל מה שכל אותם מבקרים לא עשו, לא עושים ולא יעשו יום אחד מחייהם. העונש חמור מדי? בית הדין טעה? בהחלט ייתכן. לשם כך בדיוק יש את בית הדין העליון, היושב כערכאת ערעור ומשנה לא פעם את החלטות בית הדין המשמעתי. אולם מכאן ועד לבליל השטויות שנאמר כנגד בית הדין ע"י אותם אינטרסנטיים, ארוכה הדרך.
למי שמכיר ולו במעט את הדין המשמעתי יודע שכאשר קבוצה מראה מעשים של ממש למיגור האלימות בקרב אוהדיה, היא זוכה לרוח גבית והקלות משמעותיות מבתי הדין, על שתי ערכאותיו, מתוך רצון לעודד אותה להמשיך בפעילות שכזו, מבלי לגרוע מאחריותה. אף אחד אינו משלה את עצמו שענישה כזו או ענישה בכלל תמגר את האלימות (בדיוק כפי שמאסר עולם לא הפסיק את הרציחות בעולם) וברור לכולם שלא בבית הדין המשמעתי ייפתרו בעיותיה הקשות של החברה הישראלית, אבל קיומה היא תנאי הכרחי לקיום הענף.
השינוי האמיתי הגיע מהקבוצות ובעיקר מהשחקנים עצמם, בראשות ארגון השחקנים האנגלי, שהוקיעו את כל אותם אוהדים חוליגנים והתנערו מהם - במקום להשתפן, להיות חברים שלהם בפייסבוק ולקבל מהם הוראות - ודאגו שלא יגיעו יותר למגרשים. ושוב, שלא יהיה לאף אחד ספק – ללא אותה ענישה קשה וקולקטיבית, האנגלים לא היו מפנימים את חומרת המצב ולא היו עושים את חשבון הנפש המתבקש. אבל מה לראשי קבוצות, לעדת התגרנים ולחשבון נפש? תמיד יש את בית הדין להשתלח בו...
כותב הטור הוא עורך דין ובנו של שלום אבן עזרא ז"ל, תובע ההתאחדות במשך 17 שנים.