"נבחרת החלומות" של ארה"ב בכדורסל, זוכת מדליית הזהב במשחקים האולימפיים בבייג'ין, עברה בדרכה "שטיפת מוח" בידי קציני צבא בכירים אמריקנים. מוטיבציה לאומית ודבקות במטרה הרי אף פעם לא הזיקו בספורט התחרותי.
דרור קשטן, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, החליט לאמץ משהו מה-"שיטה" האמריקנית, והזמין לפני משחק הנבחרת מול יוון את מח"ט גבעתי. ציונות, מוטיבציה, דבקות במטרה - סבר קשטן - הם מצרך דרוש לשחקני נבחרת ישראל.
לכל אחד ברור שבראש ובראשונה שחקן כדורגל צריך כישרון ויכולת, אבל לא פעם כבר הוכח שהמעטפת לא פחות חשובה. קשטן, איש מקצוע אמיתי בכל רמ"ח איבריו, נהג בדרך אצילית כשהחליט להסתייע במפקד צבאי מן השורה הראשונה.
לא הייתי מתעכב ארוכות במעשה קשטן, אלמלא השתלחותו חסרת הרסן של שלמה שרף - ארבע קדנציות מאמן לאומי - דרך כלי התקשורת, כלפי התנהלותו של המאמן העכשווי.
מה הפריע לשרף?
מה בדיוק הפריע לשלמה שרף לא נדע לעולם. מדוע החליט אקס המאמן הלאומי להתעסק דווקא בזוטות ולא בכדורגל לשמו, דבר שבו אולי הוא עוד מבין משהו, זכר לימים עברו? כל עוד שרף "מטיף" בנושאים מקצועיים, לא חייבים להסכים עימו, אבל דבריו ראויים להישמע. אחרי ככלות הכל, בארבע הקדנציות שלו "העפלנו" למונדיאלים ולאליפויות אירופה... פשוט צחוק מהעבודה.
אם ברצוננו לסכם את הלך הרוחות, שרף 1999 - קשטן 2009, פני הדברים ברורים וחד משמעיים: שלמה שרף העדיף ב-99' להביא שתי נערות ליווי לסוויטה שלו במלון "הולידיי אין", 48 שעות לפני המשחק הקובע נגד דנמרק, כפי שכבר כתבתי בספרי "סדום ועמורה 2". דרור קשטן, לעומת זאת, העדיף ב-2009 להביא מח"ט גבעתי אחד להופיע בפני השחקנים. אז זה נגמר בתבוסה 0-5. הפעם זה נגמר ב-1-1. לשיפוטכם.