הרבה מילים נכתבו על האלימות במגרשים. מיקי זוהר קרא "לעצור את המגיפה", מפכ"ל המשטרה דיבר על "אפס סובלנות לאלימות אפס סובלנות להפרות סדר" וארי שטיינברג, יו"ר מנהלת הליגה בכדורסל, אמר שהוא "לא כועס, אבל מאוד מאוכזב".
כולם מתרעמים, כולם זועמים, וכולם מציירים נרטיב אחד: מגרשי הספורט בישראל הם מקומות מסוכנים, וכדי להפוך אותם למקומות בטוחים אין ברירה אלא לנקוט בצעדים קיצוניים. אבל כל אוהד כדורגל או כדורסל שמגיע לאצטדיונים ואולמות בארץ יודע שהמגרשים הם לא מקומות אלימים. כן, קראתם נכון.
קללות קשות יש. פירוטכניקה ביציעים ובדשא – גם. את הדיון על אלימות מילולית והסכנות שאין/יש בהדלקת אבוקות נשאיר בצד, כי הרי לא על זה השיח. כשהמשפחה והחברים שלי מדברים איתי על אלימות במגרשים, הם מדמיינים מכות ביציעים, דחיפות, קטטות המוניות. אבל המציאות מראה שהתופעות האלה כמעט לא קיימות במגרשים בישראל.
מאז שאני זוכר את עצמי אני נוסע לכל משחק של הקבוצה שלי, כדורסל וכדורגל, בית וחוץ. ב-99% מהמשחקים האלה אני בא, רואה משחק והולך הביתה בריא ושלם. לרוב המוחץ של האוהדים אין שום מוטיבציה להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף ומאמץ כדי לריב. עצבים, מתח וחרדות יש לנו מספיק מהקבוצות שלנו. אבל אני לא תמים, וכמובן יש צד שני למטבע הזה. החברה בישראל אלימה, והאלימות הזו לא מדלגת על אוהדי ספורט.
וכמו בבריכות שחיה, במועדונים, בחניונים ובקניונים, אנשים שלא יהססו לפגוע פיזית באנשים אחרים כי הם "לא באים להם בטוב", מגיעים גם לאצטדיונים. ואם הם ירצו, הם ימצאו עם מי לריב – שוטרים, מאבטחים, אוהדים של הקבוצה השניה ואפילו אוהדים של הקבוצה שלהם. אבל הם בודדים מתוך עשרות אלפים, והגורמים היחידים שהופכים את הבודדים האלה למאות, הם אותם גופים שאמונים על הביטחון שלנו.
באוגוסט האחרון משרד הספורט יצא בקמפיין נוראי ששם מטרה על הגב של כל אוהד כדורגל כשסימן אותו כפצצה מתקתקת, והבהיר לכל שוטר שיש לו גב לעשות "מה שצריך". יחד עם חוק "האלימות בספורט", שמעניק לשוטרים סמכויות נרחבות ואיבד כל רסן, באופן אירוני האצטדיונים נהפכו לשדה קרב. השוטרים מגיעים בכמויות שלא רואים ברמדאן בהר הבית, על סוסים, עם אלות, עם מחסנית בהכנס, ונכנסים ליציע על כל פרובוקציה הכי קטנה ולא מזיקה. הם מדליקים את הגפרור שמצית את השריפה, ויוצרים בעצמם את הבעיה.
והבעיה הזו היא לא האלימות של האוהדים, אלא היחס שאנחנו מקבלים. אנחנו משלמים מחירים לא פרופורציונליים, נאלצים להפסיד ימי עבודה כדי להגיע למשחקים בבאר שבע ב-17:00, נמחצים בתורים שלא רואים את הסוף שלהם כי לא נפתחים מספיק שערים, מושפלים באוהלי בידוק – ואני פשוט לא מבין למה. במגרשים אין קטטות, אין דקירות, משחקי כדורגל וכדורסל מנוהלים באופן מחפיר במדינת ישראל בשנת 2023, וכמו שאמר רמי כהן – "אם תתייחס לבן אדם כמו חיה, אל תתפלא אם הוא יתחיל לנשוך". וזה לא איום, זה טבע האדם.
אתם בעצמכם יוצרים ג'ונגל ומספרים לנו שהדרך היחידה להרגיע את החיות היא עם שוטים, חניקות ודחיפות. והתחושה של כולנו היא שאנחנו עומדים בפתחו של מדרון חלקלק, שמתחיל עם דרישה הזויה להצגת תעודת זהות ללא עילה ודהירה של פרשים לתוך גברים, נשים וילדים תמימים, ואני לא רוצה לדמיין אילו עוד פרקטיקות מהשטחים מתכננים להפעיל עלינו. כל עוד משרד הספורט ומשטרת ישראל יקבעו נרטיב שמגרשי הספורט הם זירות קרב – הם יתייחסו ימשיכו להתייחס אלינו, לכולנו, כמו לעבריינים. ואת זה אסור לנו לקבל.
אם משטרת ישראל באמת רוצה לאתר עבריינים ולטפל בהם, ובאמת רוצה שנחזור שלמים הביתה ממשחקים, היא יודעת בדיוק איפה למצוא אותם. אל תתעסקו בפירוטכניקה ביציעים, כי העובדות מספרות שמספר הנפגעים מכמעט 100 אירועי הדלקת אבוקות ודומיהן בעונה שעברה עומד על 0. רוצים למנוע אלימות? תתעסקו במה שקורה מחוץ לאצטדיונים. הסרטונים שיצאו מהרחובות מסביב לטדי לא מפתיעים אף אחד. המקומות המסוכנים באמת הם הרחובות מסביב לאצטדיונים, תחנות האוטובוס, החניונים.
כשאני יוצא מטדי, כמובן בבגדים שחורים שלא באמת יכולים להסוות את הקבוצה שאני מזוהה איתה, אני דרוך ומוכן לרוץ בכל רגע נתון כי יותר מדי פעמים הרגשתי בסכנת חיים אמיתית במצבים האלה. שם אני תמיד מחפש את המשטרה, ואף פעם לא מוצא. שם כל אוהד כדורגל יודע שהוא הכי לבד שיש. אם משטרת ישראל "לא הייתה מוכנה שאף אחד ייפגע, לא שוטרים ולא אנשים שבאים לבלות", כמו שאמר מפקד מרחב ירקון, תת ניצב איתן מנשה בשבוע שעבר, היא יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות.
אתם רוצים לראות אצטדיונים מלאים? רוצים לראות אנשים באים למשחקים וחוזרים הביתה בשלום? אז תטפלו בבעיות האמיתיות שלנו, בלי פופוליזם ובלי דרמות, כי כרגע אתם חלק מהבעיה ובטח שלא הפיתרון. בשבוע שעבר נדרסנו על ידי פרשים בתור בבלומפילד, ונשארנו מחוץ לדרייב אין עד שבוטל משחק כי פחדנו מהיחס של המשטרה אלינו. אז לפני נכנעתי ובפעם הראשונה ב-25 שנה שלי במגרשים לא הגעתי למשחק של הקבוצה שלי כי לא רציתי.
גם כי פחדתי לעמוד בדרך של שוטרים באמוק, לקבל אבן לראש מלה פמיליה או להמחץ בתור, אבל האמת? פשוט לא רציתי לעבור שוב את החוויה שעברתי בדרבי בבלומפילד ובדרבי בדרייב אין. אני רוצה לבוא למשחקים של האהבה הכי גדולה שלי, לשיר לה עד שאין לי קול, לקלל את היריבה, ולהגיע הביתה כשהסטרס היחיד שלי הוא ממה שקורה על הפרקט או על הדשא. אבל כשנכנסתי לקנות כרטיס לטדי, הדבר האחרון שחשבתי עליו היה כדורגל.
יו"ר מנהלת הליגה בכדורסל, לעומתך – אני לא מאוכזב. כדי להתאכזב צריך לצפות ולצערי איבדתי בכם אמון. אבל אני כועס, מאוד כועס, ומקווה שאתם והשותפים שלכם למחול השדים שאנחנו רואים בשבועות האחרונים תרדו מהעץ שטיפסתם עליו ותעשו את העבודה שלכם – אל תתייחסו לכולנו כעבריינים. אנחנו בסך הכל אנשים שאוהבים את הקבוצות שלנו.
כותב שורות אלה הוא אוהד הפועל ת"א, משתתף ב"אמרו לו" - פודקאסט אוהדי הפועל ת"א בכדורסל
