קשה לראות ובטח להבין את הירידה העקבית בתוצאות של משחקי הכדור לפחות הפופולריים, כמו כדוררגל וכדורסל בישראל , וקשה יותר לראות את הנימוקים שלא משנים תפיסה כוללת אלא נוגעים נקודתית בבעיות ובטפל ולא בעיקר. מומחים שונים ניסו לנתח את התופעה ולחפש אשמים, אבל נדמה שהבעיה מורכבת בהרבה יותר. אנסה בעשר נקודות להצביע על הבדלים שמביאים לפערים הולכים וגדלים בינינו ובין מדינות מפותחות בספורט.
מהות ההבדלים בין ישראל לבין מדינות אחרות שמצליחות:
ההתאחדות/האיגוד הוא גוף ארגוני ואיננו גוף מקצועי: גוף מקצועי איננו נמדד בוועדה מקצועית, אלא במאפייני חברי הועדה המקצועית, השכלתם וניסיונם ובעיקר בחומר המקצועי שמעמיד הגוף העליון לכל האוכלוסייה שעובדת לקידום הענף. בבדיקה בישראל, גופים אלה לא מפרסמים חומר מקצועי מתקדם ולא מעמידים חומר מקצועי למאמנים כתוב ומסודר כפי שיש באירופה.
מערכות הכשרת המאמנים: מערכות מפוזרות בגופים שונים (התאחדות ,בית ספר ,מוסדות פרטיים) עם אנשי מקצוע שלא יכולים להיות מושווים למובילי ההכשרות באירופה, לא ברמת ההשכלה שלהם ולא בהכשרה שלהם בתחום האימון. ניתוח חומרי הלמידה מצביע על חומרים מיושנים, מקורות ספרותיים מיושנים, מי שמזלזל בהכשרה מזלזל בדור העתיד כתבתי כבר בעבודת הדוקטורט שלי בבית הספר הגבוה לספורט בקלן.
הספורט כמדע בינתחומי ויישומי: הספורט בישראל בהתנהלותו לא מיישם מדע בינתחומי ומדע יישומי. המדע הוא לא מדע ספורט (לא קשור לחינוך גופני) ואיננו מיישם עקרונות של מדעי הספורט והאימון המודרניים. השטח "מפחד מהמדע" המדע לא מתקבל בשטח, בארץ יש מעט בוגרים ממסלול מדעי הספורט (חשיבה בינתחומית) ויותר בוגרי תחומים שלא יכולים ולא מלומדים בראייה כוללת של צרכי הספורט ביחסיות נכונה. כך, שמדעי הספורט היום אינם מעורבים בצורה שיטתית בספורט העולמי, כפי שקורה אצל מדינות כמו גרמניה אך גם פורטוגל ואיסלנד.
אקדמיות לספורט בענפים שונים: עולם הספורט התחרותי-הישגי המודרני ברחבי העולם מתנהל ומתבסס על עקרונות של אקדמיה בשטח, אקדמיות עם תנאי פתיחה מחמירים בצוות והשכלה, בתנאי אימון שחלקם מוכתבים על ידי הגוף המקצועי העליון ועם הגבלות לאישור של מועדונים. את אקדמיות אלו מובילים צוותים מלומדים בכדי לתפקד במערכת אקדמית-מקצועית בשטח, בישראל? כלום ושום דבר.
אגודות ולא מועדונים בישראל: קצת היסטוריה מועדוני הספורט בישראל נוסדו על ידי יוצאי גרמניה מתוך הבנה של מועדון כמועדון ספורט ומועדון חברתי ,כאשר בבסיס היה מועדון חברים, שבו היו חברים אקטיביים ופעילים ,מקום מפגש חברתי , הייתה גם מסעדה של המועדון והמועדון היה גוף שהיה החלק מהחברה ולא אגודה ענפית רק כדור רגל. בישראל היום יש מגמות של אגודה שעיקר עיסוקה הוא ענף ספורט אחד ,ללא קשר בין מחלקת נוער לבוגרים , ארגון שלא קשור לחברה מסביב ואף יש תחושה של התרוממות מעל החברה.
הבסיס הלקוי של אימון ילדים – אימון ילדים הוא איננו אימון מבוגרים מוקטן, כאשר אתה צופה באימונים אתה מבין כי אימון ילדים בגרמניה/הולנד/בלגיה וגם צרפת נועד על מנת להעניק הזדמנות ללמידה תואמת גיל הן באימון והן במשחק (לוקח זמן משחק שווה הזדמנות לכולם כבסיס), ואז מתחיל תהליך איתור, מיון ובעיקר טיפוח כישרונות על.
הדבר מתבצע בצורה מדעית כאשר הבסיס של האימון הוא קואורדינציה (למשל, בשיטת OCO). האיתור נקבע על פי פרמטרים קואורדינטיביים (DNA של הטכניקה) . מבט כאן על האימונים, לצד דיווח של צוותים חיצוניים ותגובות הורים, מעיד על חוסר מודעות לנושא וחוסר איזון בין אימון ומשחקים בתפיסה.
פיתוח יכולות אישיות לפני הקבוצה - מועדונים בעולם הבינו את הצורך בפיתוח האישי כבסיס ליכולת קבוצתית בענפי הכדור וזאת על פי מבדקים שנועדו לקדם את הקבוצה, כאשר כאן בשטח אנחנו רואים כי המועדון רק מעוניין בקידום הקבוצה בבסיס. כאן יש צורך בשינוי ענק בחשיבה של המועדון כמערכת .
כסף וצמיחה של מועדון – כסף בספורט קיים, אך איננו משמעותי אם איננו יכול להיות מנותב על בסיס תכנית רב-שנתית ורוחבית של אדם שתפקידו להתוות דרך (לא המאמן). מי שחושב על להשקיע כסף לשנה אחת כדי לזכות באליפות או לעלות ליגה ואז לחשוב הלאה, טועה בגדול.
ניתוח המצב העכשווי הזה מסביר לעומק את הבעיות העמוקות של הספורט הקבוצתי הקשה לניתוב. לא במקרה מדינות מסוימות לא מתעסקות עם ענפים אלה, שכן הם מורכבים ודורשים תפיסה אחרת. מה שקורה היום בישראל בספורט הקבוצתי והכדור יגרום לספורט להתנהל על פי תכונות הכדור: להתגלגל מהר במדרון חלקלק.
ד"ר מרק ורטהיים, מדעי הספורט, חבר מערכות ירחונים מובילים במדעי האימון בעולם, יועץ מדעי לפרויקטים שונים בעולם בתחום האקדמיות לספורט, מומחה בתחום תורת האימון החדשה , תכנון מדעי ואימון קואורדינציה. ממציא שיטת ה-OCO, פרסם יותר מ-150 מאמרים בעולם ובישראל.
