לפני שנים היה שר האוצר, יגאל הורוביץ, נוהג לומר "משוגעים, רדו מהגג". אמר ולא ידע שכמה עשורים קדימה המשפט הזה יהיה כל כך רלוונטי בימים האלו בכדורגל הישראלי. דומה, שההחתמה של בן שהר בהפועל באר שבע, מסבירה טוב מכל דבר אחר עד כמה בעלי הקבוצות "השתגעו" במחירים בהם הם מביאים שחקנים לקבוצות וגם בכל הקשור למשך החוזה של אותם שחקנים.
חוזה הענק של שהר, שחוזר אחרי 4 שנים לארץ, וסיים את העונה האחרונה בווילם ההולנדית עם שבעה שערים, חסר כל פרופורציה ומכניס את שוק ההעברות הישראלי לסחרור שלא ייגמר טוב. שהר, שחקן נחמד, לא יותר, שהיה פעם הבטחה גדולה והגיע לצ'לסי במעמד של"שחקן עילוי" עם חוק שקם על שמו - ראה בשנים האחרונות בעיקר עולם, אבל פחות רשתות קרועות. באנגליה, ספרד, צרפת, הולנד, בלגיה וגרמניה הוא הותיר את חותמו יותר בדרכון שלו והרבה פחות על הדשא.
המספרים מדברים בעד עצמם: 11 קבוצות בעשר שנים באירופה, עם ממוצע של 3 שערים בעונה. בנבחרת ישראל? 36 הופעות ו-6 שערים - ממוצע של שער בשישה משחקים. עם הרזומה הזה אלונה ברקת נלחמה עליו עד השעות הקטנות של הלילה, ולא מדובר על אחד מהחלוצים המובילים שידע הכדורגל הישראלי.
טוב עשתה מכבי חיפה שהפסיקה לחזר אחרי שהר כשהבינה באילו סכומים מדובר. לא בטוח שהפועל באר שבע, אנשיה ויועציה לא עושים עוול לבן שהר ששמים עליו תג מחיר כל כך גדול ומעמיסים עליו את חובת ההצלחה. ברקת צריכה לקחת בחשבון מה יגידו ואיך יראו את הסיפור שחקנים מובילים בקבוצתה, חלקם בכירים ממנו ובמיוחד מאור בוזגלו, כשכולם אמורים להשתכר פחות מהחלוץ שחזר לארץ. ועל זה יש להוסיף חדר ההלבשה כל כך נפיץ עליו אמור לפקח מאמן חסר ניסיון כמו ברק בכר, שיוצא בפעם הראשונה מהחממה של איזי שירצקי.
דבר אחד בטוח (1): עם כזה סגל נוצץ ועם השקעה כל כך גדולה, כל דבר פחות מאליפות בבירת הנגב ייחשב לכישלון. דבר אחד בטוח (2): לא יהיה משעמם השנה ביציע הכבוד באיצטדיון החדש עם בתיה שהר ויעקב בוזגלו.
