בכל שנה מגיע המשחק הזה. "משחק העונה". המשחק שבו הגורלות יוכרעו, השולחנות יתהפכו - וכולנו נדע מי תזכה באליפות. המפגש הישיר בין המאמנים והשחקנים, כשהחזק והטוב ביותר שורד. האמת היא שעם השנים, המותג "משחק העונה" קצת נשחק - וניתן בהרבה מקרים גם למשחק בין מקום ראשון למקום שני במחזור השביעי.
הפעם ב"טופ 5", ננסה להחזיר לצמד המילים הנ"ל את כבודו הראוי: חמישה משחקים שהיו באמת ובתמים על עונה שלמה. שגם אם לא הכתירו אלופה באופן רשמי (אחד מהם כן), בסופם כל אוהד - של המנצחת או המפסידה - הסתכל על המגרש, ועל עצמו, והפנים שלפניו אלופה חדשה. הקריטריונים ברורים: זה צריך להיות קרב אליפות צמוד, ומשחק שקרוב כמה שיותר לקו הסיום (ספוילר: ה-0:5 העצום של מכבי חיפה על מכבי תל אביב לא בפנים) נצא לדרך!
מקום חמישי: מכבי חיפה - מכבי ת"א 3:1, מחזור 25, עונת 1995/96
היריבות שהיתה קיימת בשנות השמונים, ובמידה רבה הגיעה בשיאה לניינטיז, עצרה בנקודת הרתיחה. חמישה מחזורים לסיום העונה, צומת הדרכים מפגישה בין מכבי חיפה של גיורא שפיגל למכבי ת"א של דרור קשטן - שני מאמני הניינטיז הגדולים ביותר, וחבורה מרשימה של הול-אוף-פיימרס על הדשא. בצד הירוק שיחקו אלון חרזי ואלון חזן, סרגיי קנדאורוב ורוני לוי, אייל ברקוביץ' וחיים רביבו; בצד הצהוב? ניר קלינגר, אבי נמני, אלי דריקס, איציק זוהר, שורה אובארוב. התנגשות טיטאנים אמיתית.
אחה"צ של יום שבת, ה-20 באפריל 1996 (יום הולדתי התשיעי), מצא את קרית אליעזר מפוצץ כמו בימים הגדולים. טיל של משה גלאם בדקה ה-40 פגע בגב של רוני לוי והכניע את אובארוב, הירוקים עפו באוויר אבל נתקלו בקיר הברזל של קשטן ומכבי. במחצית השנייה עברו בסך אלי דריקס, ניר קלינגר ואבי נמני עם שער אופייני שגמרו עניין. 1:3 למכבי תל אביב, שבסיום העונה תזכה בדאבל. זה היה גם אקורד סיום לשתי הקבוצות הגדולות: הכוכבים הענקיים התפזרו לכל עבר, קשטן ושפיגל הוזזו הצידה משתי הקבוצות (ומצאו את דרכם במקומות אחרים), ועד ששני המועדונים האלה יקומו לתחייה, יעבור עוד זמן רב. אבל זה היה חתיכת אקורד מוצלח.
מקום רביעי: מכבי חיפה - הפועל ת"א 1:0, מחזור 32, עונת 2009/10
שתי הקבוצות הללו, בוורסיה קודמת ושונה, יופיעו כאן בהמשך. אבל זו היתה העונה שבה הן הגיעו לשיאן: מצד מכבי חיפה של אלישע לוי, קיבוץ של שחקנים מקומיים וסופר מוכשרים - שעוד יוכיחו את עצמם על הבמות הגבוהות: בירם כיאל, ליאור רפאלוב, תומר חמד ואיל גולסה, ביחד עם יניב קטן הוותיק, ולדימיר דבאלישווילי האימתני ושלומי ארבייטמן בעונת שיא בקריירה. את העונה הזאת, מי זוכר, הם התחילו עם העפלה לשלב הבתים של ליגת האלופות בפעם השנייה בתולדות המועדון. אבל בצד השני עמדה הפועל ת"א של אלי גוטמן: מכונה משומנת היטב, עם וינסנט אניימה, דדי בן דיין, דאגלס דה סילבה, ידין ונאתכו, זהבי ורמוט ושכטר. וגם אחד, מהרן לאלה. אחד שישנה הכל.
מכבי חיפה הוליכה את הטבלה בסיום העונה הסדירה, עם יתרון של שש נקודות על פני האדומים - יתרון שעם הקיזוז ירד לשלוש בלבד. במחזור הראשון של הפלייאוף שתי הקבוצות ניצחו: חיפה את מ.ס. אשדוד, הפועל את בני יהודה (מגול של דניאל דה-רידר). מחזור שני, ושתיהן - ראש בראש. 26 באפריל 2010, יום שני בערב, ושוב אנחנו בקרית אליעזר. חיפה לוחצת וטובה יותר, אבל כאן היה מהלך אחד שהכריע משחק שלם - כדור עומק אדיר של גילי ורמוט מצא את מהרן לאלה, שהגיע אלמוני לחלוטין מאחי נצרת שבליגה הלאומית, והחלוץ דייק כמו שחקן גדול עם פס לפינה של ניר דוידוביץ'. 0:1 אדום, שנשמר עד הסיום.
זה לא היה הפרק האחרון בסדרת הדרמה הזו; בדרך עוד יעברו הניצחון של חיפה על מכבי, הגול של דקל קינן מול בית"ר שישים את הירוקים בעמדת הזינוק בחזרה, האפס-אפס המטורף בדרבי וכמובן - השער של זהבי בטדי. אבל אם היינו צריכים רמז ראשון לכיוון שאליו העונה הולכת, הרי שהוא היה טמון במפגש הזה. ולאלה - שהיה זה שבישר לחברים שלו שהם אלופים, הרבה לפני שהוא בירר את זה בטלפון ב-15/05/2010.
מקום שלישי: הפועל ת"א - בית"ר ירושלים 1:0, מחזור 25, עונת 1997/98
מחיפה אנחנו עוברים לבלומפילד, ולעוד קרב ראש בראש מפואר: הפועל מתל אביב נגד בית"ר מירושלים; מצד אחד, האדומים שהשתחררו זה עתה מעולה של ההסתדרות, ואלי "השריף" כהן שעזב את בית"ר אחרי שזכה איתה באליפות, והגיע כדי לספק מודיעין. על הדשא היו שביט אלימלך, שלום תקווה, גיורגי דרסיליה, סבסטיאן סימרוטיץ' ועופר שטרית בעונת שיא; בצד השני - בית"ר הגדולה, עם גדול מאמניה דרור קשטן, הקבוצה החזקה שהתחילה עם קורנפיין, המשיכה בסרגיי טריטיאק הענק, יוסי אבוקסיס "הבוס" במרכז הקישור, ולפניו - הונגריה הקטנה בעיר הבירה, עם סטפן שאלוי, אישטוואן האמר ופישונט - האיש שהיה שם ברגעי ההכרעה, כמו אותו אחר צהריים מופלא של יום שבת באצטדיון היפואי.
תמונת מצב: האדומים הוליכו את הטבלה בהפרש של שלוש נקודות לפני פתיחת המשחק. כל תוצאה מלבד הפסד ביתי, פירושה שההכרעה בארבעת מחזורי הסיום בידיים שלה - כל עוד לא תמעד, האליפות חוזרת לבלומפילד אחרי עשר שנים עקרות. בית"ר, מנגד, היתה חייבת ניצחון - וזה בדיוק מה שהיא עשתה. בדקה ה-21 במהלך אופייני, טריטיאק חילץ, אבוקסיס מסר, האמר בעט כדור אדיר שאלימלך הדף, ישר לרגליים של איש השעה - פישונט, ששלח את הכדור פנימה מול רשת חשופה. המשחק היה מתוח, האדומים הלכו בכל מאודם כדי להשוות, ובדרך איבדו את שביט אלימלך שהורחק בגלל דחיפה שטותית כלפי ניר סיביליה.
שריקת הסיום הוציאו מהצהובים-שחורים חגיגות של כמעט אליפות. היציעים הצהובים געשו, והתמונה האיקונית של משה דדש מרים את דרור קשטן באוויר (מי עושה דבר כזה לקשטן?!). גם כאן, זה לא היה הפרק האחרון ממש; בדרך עוד יבואו השרוכים של איתן טייב וימלאו את חלקם, אבל זה סימן מטרה - ובעיקר המחיש שהכתר מתקרב, שנה שנייה ברציפות, לעיר הבירה.
מקום שני: מכבי חיפה - הפועל ת"א 0:1, מחזור 31, עונת 2008/09
איכשהו הירוקים והאדומים מופיעים הרבה בטבלה הזו. יד הגורל הציבה אותם הרבה פעמים בנקודות הכרעה, ובמאבקי אליפות צמודים לאורך רוב העשור הראשון של שנות האלפיים. אחד כזה, התרחש בעונת 2008/09 - במידה רבה, העונה שבה אלישע לוי ואלי גוטמן הציבו את גרסת ה"בטא" לקבוצות המשוכללות שיגיעו שנה לאחר מכן. שתיהן היו פחות או יותר זהות (הפועל בלי שכטר ובן-דיין, חיפה בלי דבאלישווילי), ושתיהן ניצבות לקרב ענקיות, 270 דקות לסיום העונה.
הפועל, שקצת התגנבה לאליפות הזאת, נתנה פייט יפה והגיעה גם ללא מעט מצבים. וינסנט אניימה, מצידו, נתן משחק גדול בשער תחת לחץ ירוק כבד - עד שהגיעה הדקה ה-61. כיאל שולח הגבהה, ההגנה של הפועל הודפת - ויניב קטן, הגיבור הירוק, שחקן הבית ואהוב האוהדים היה שם קרוב לקו ה-16 כדי לשלוח פצצה שהכניעה את אניימה. שוב, רגע אחד שמכריע עונה שלמה.
המשחק הזה הוא במקום השני, בגלל שהוא היה הכי קרוב לרגע הסיומת. שבוע לאחר מכן, חיפה של אלישע תנצח בנתניה ותוכתר באופן רשמי כאלופה. "האליפות חזרה הביתה אל הכרמל", כמו ששרו הירוקים, אחרי שנתיים שבהם היא נדדה לבית"ר של ארקדי גאידמק. אבל עם כל הכבוד לניצחון ההוא באצטדיון הקופסא, הוא רק היה החתימה הרשמית על טופס השחרור. את הכתר, חיפה הציבה על ראשה ב-18 במאי, 2009.
מקום ראשון: הפועל ת"א - מכבי חיפה 0:1, מחזור 30, עונת 1985/86
לפני הכל, זה היה משחק היסטורי. הפעם הראשונה בה שודר משחק כדורגל בשידור חי (בעמדת השידור, מי אם לא, יורם ארבל), ואיזו דרך להתחיל: מחזור ההכרעה של עונת 85/86, מפגיש ראש בראש את שתי המועמדות לאליפות, שתיים מהקבוצות הגדולות של שנות השמונים: מכבי חיפה הפנטסטית של שלמה שרף, עם רוני רוזנטל הצעיר, משה סלקטר, זאהי ארמלי, ברוך ממן ואבי רן ז"ל בין הקורות; והפועל ת"א של דוביד שווייצר, שקראה תיגר על אלופת השנתיים הקודמות עם שמות כמו שבתאי לוי, גילי לנדאו - וכמובן, משה סיני.
זה היה מחזור הסיום. מכאן, אין דרך חזרה. תמונת המצב היתה פשוטה: חיפה זקוקה לנקודה בבלומפילד, כדי להבטיח אליפות שלישית ברציפות. הפועל חייבת ניצחון. הבעיה במצב שבו עמדו הירוקים, היתה שהם יצאו מהתבנית הרגילה: קבוצה שהיתה צריכה תיקו, וגם שיחקה על תיקו. הפועל לחצה, והגיעה לשיא ברגע אחד - מעורר מחלוקת.
דקה 86. משה סיני החזיק בכדור שלושים מטר מהשער ואז שלח כדור עומק לכיוון הרחבה. גילי לנדאו עמד בנבדל ברור, לפחות ע"פ חוקי הכדורגל של אמצע שנות השמונים. חוק הנבדל הפאסיבי עוד לא נולד, אבל השופט צבי שריר המציא את התקדים, ונתן למהלך להימשך. לנדאו הקפיץ את הכדור בקשת מופלאה מעל אבי רן, והעיף את יציעי בלומפילד לשמיים.
"הכל רועד כאן", תיאר ארבל בדרמטיות אופיינית. היתרון האדום, התברר, החזיק עד שריקת הסיום. אז למה זה המקום הראשון? בעיקר, בגלל שזה היה "משחק עונה" אמיתי. שתי קבוצות נפגשות בקרב שבסיום אחת יוצאת מהן אלופה. הפייבוריט הפסיד לאנדרדוג בקרב של תשעים דקות, עם רגע עוצמתי מאין כמוהו שעד היום מעורר מחלוקות בקרב המעורבים. אם יש הגדרה מילונית לצמד המילים הנ"ל, הרי שאין "משחק עונה" גדול מהיום הזה, באביב 1986.
