"הרגע הזה, שנייה לפני שאתה מקיש בדלת. הלב דופק בחוזקה, בערך כמו לפני פנדל מכריע שיכול להשפיע על עונה שלמה. אתה לא יודע מי יפתח לך את הדלת, לאן זה יוביל. אתה שומע את הצעדים מהצד השני, ומבין שבעוד שניות אחדות תהרוס למשפחה את החיים". בכל יום זיכרון, נזכר דובר הפועל חדרה, אסי קוטין, בעשרות ההודעות שהעביר כמודיע נפגעים במילואים. "החברים קוראים לי מלאך המוות, ואני כל פעם מחדש מזכיר להם שגם מלאך המוות הוא מלאך", מספר קוטין, שביצע את התפקיד במשך יותר מ-15 שנה.
"עד כמה שזה יישמע הזוי, אצלנו במשפחה זה כבר דור שני של מודיעים. זה התחיל עם אבא שלי, עמי קוטין, שהיה ממקימי יחידת מודיעי הנפגעים בקצין העיר רחובות, המשיך איתי ועם אחי הצעיר, אלעד, שמבצע את התפקיד עד היום", מספר קוטין, "אני זוכר כל הודעה. לפעמים עד פרטי הפרטים. באיזו שעה הגענו, מי היה בבית, איך היו התגובות. יש הודעות שנחקקות לך בזיכרון ונצרבות לכל החיים".
קוטין מפרט: "לדוגמא, ההודעה השנייה שלי בסך הכל. עוד לא הייתי 'מודיע מספר 1', זה שדופק על הדלת ומבשר על הבשורה המרה, אלא אחד מהצוות. נסענו למושב ליד קרית גת. הייתי עיתונאי ספורט בזמנו באזור השפלה, והיכרתי מצוין את כל המעורבים בעולם הספורטיבי באזור. הגענו להודיע על מוות של חייל בתאונת דרכים. זה היה שישי בצהריים. השם של המשפחה לא אמר לי כלום. לדעתי היה משהו כמו 40 מעלות, חום אימים. הגענו למושב, טיפסנו במדרגות לבית פרטי על עמודים. האישה בדיוק שטפה את הבית. אנחנו נכנסים, ורואים את האבא. אדם גדול גוף עם גופייה לבנה. בריא מאוד. פתאום נכנסתי להלם. מדובר היה באחד האוהדים הכי מפורסמים של מכבי קרית גת, אותו היכרתי מצוין ממשחקי הכדורגל. איך שהוא ראה אותנו, הוא הבין שקרה אסון. דפק אגרוף במראה שהייתה בסלון, ניפץ אותה וכל היד שלו התמלאה דם. אני פשוט רעדתי. קפאתי במקום. לקח שעה ארוכה להרגיע אותו. וזו הייתה אחת החוויות הראשונות שלי כמודיע. פלא שאחרי זה עוד המשכתי".
קוטין, שבשנים האחרונות עבר לחדרה וכבר לא ממלא את התפקיד במילואים, מדגיש את נושא הפרופורציות, שכולנו כל כך שוכחים לפעמים. "הספורט הוא כל עולמנו. לפעמים ניצחון והפסד זה עניין של חיים ומוות עבורנו. אבל זה לא באמת ככה. כולנו זכינו במתנה אלוהית, לעסוק במשהו שאנחנו אוהבים. ועוד להתפרנס ממנו. וזה כולל את כולם. מאמנים, שחקנים, עסקנים. כל היתר זה בונוס. כשאתה ניצב ברגעים הקשים הללו ורואה איך החיים של משפחה נהרסים לאחר שהם שומעים על מות יקיריהם, אתה מבין שבסופו של דבר, הכל שטויות".
שבוע בלבד אחרי יום השואה, קוטין נזכר בעוד הודעה בלתי נשכחת: "זה היה אחרי חצות. תאונת דרכים של איש קבע מחיפה. אשתו התגוררה בחיפה, ואת ההודעה אליה ביצעו אנשי קצין העיר חיפה. הוריו של הבחור התגוררו ברחובות. ביקשנו לדחות את ההודעה לבוקר. לא רצינו להגיע אליהם באמצע הלילה, אבל לא הותירו לנו ברירה. דפקנו בדלת, הייתה דממה. הדפיקות הפכו חזקות יותר ויותר עד אשר שמענו צעדים. פתחה את הדלת אישה מבוגרת, הרבה מעל 70. הערנו אותה משינה. היא עוד הייתה סהרורית. לא הבינה מה אנחנו רוצים. קראה לבעלה. ניצול שואה. הוא ראה אותנו וישר שאל מה קרה לבן שלו. כשהוא שמע, הייתה תמונה קורעת לב שלא אשכח לעולם. האיש נשכב על הרצפה, קרע את הגופייה שעליו, הציג את ידו עם המספר עליה, וצעק בבכי לאלוהים: "למה לא לקחת אותי בפולין, למה לא לקחת אותי? כמה שתנסה להיות חזק, אתה לא יכול לעצור את הדמעות באותם רגעים. זה היה פשוט נורא ואיום".
קוטין גם איבד קרוב משפחה בשנת 2000. בן דודו, אמיר מאיר, לוחם בגבעתי, נפל באוגוסט 2000 מפגיעת טיל ישירות במוצב דלעת בו הוא שירת. "פתאום אתה קולט שכמו שאתה דופק לאחרים בדלת, זה יכול להגיע לכל אחד. פתאום זה נוגע גם במשפחה שלך, אבל האסון הוא אותו אסון. של כולם. האבל הוא אותו אבל, השכול זהה לכולם", הסביר.
