"התאהבתי בכדורגל כפי שבשלב מאוחר יותר בחיי התאהבתי בנשים: באופן פתאומי, בלתי מוסבר, חסר ביקורת ומבלי להקדיש מחשבה לכאב ולשיבוש שהאהבה הזו תביא עמה". כך מתאר ניק הורנבי את מפגשו הבתולי עם משחק הכדור הפופולרי בספרו "קדחת המגרש" (שתורגם בברוטליות לשם העברי: "אהבה על המגרש"). ניתן רק לשער שכל חובב ספורט (או חובבת) זוכר את הרגע הזה שבו הדבר הכי מופשט בעולם הופך להיות אחת מהתאוות והאהבות הגדולות של חייו.
האויבת האימתנית ביותר של כל אהבה גדולה היא השגרה. וכך, דרבי תל אביבי שפעם היה מסעיר את לילותיך מספר ימים לפני העמידה בתור בבלומפילד – הופך להיות הזמנה ברגע האחרון של ערוץ הכדורגל של צ'רלטון בסוף השבוע. משחק השבוע בליגה האנגלית בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, שחימם את דמו של אורי זוהר במערכון האלמותי של חבורת "לול", הופך להיות זניח בעידן בו ישנם עשרות שידורים ישירים מדי יום בערוצים השונים. בקיצור, האהבה והנאמנות עוד שם – התאווה די נשכחה.
ואז מגיע יום כמו אתמול. יום שמתחיל בשבע בבוקר עם קפה וחיפוש מסיבי באינטרנט אחר אתר פיראטי שמשדר את הפלא שנקרא "גמר הזוגות המעורבים" של אליפות אוסטרליה הפתוחה. אתה מוצא פורום צרפתי שמשדר את המשחקים ומקלל את כל ערוצי הספורט שאתה משלם להם (סה"כ 160 ש"ח בחודש רק על שידורי ספורט). אנדי רם מפסיד ואתה מנחם את עצמך שזוגות מעורבים זה לא באמת ספורט, אלא ז'אנר זניח בסרטי פורנו – אבל עמוק בפנים אתה מבואס שהישראלי לא זוכה בעוד גביע.
עם כל הכבוד למתאבן של הבוקר, המנה העיקרית מגיעה מהמטבח הספרדי החריף עוד לפני הצהריים – עם ארבע וחצי שעות של שכרון חושים מול רפאל נדאל ורוג'ר פדרר. בשנים האחרונות אתה פוגש יותר ויותר אנשים שטניס הוא הספורט המועדף עליהם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שאתה מזדקן, וכך גם חבר מרעייך.
טניס הוא כנראה ענף הספורט בו יש לקהל את מידת ההשתתפות הנמוכה ביותר, ועם השנים, זה נהיה די מושך. ואולם, התלונות שקיבלת מהשכנים על צעקות שנשמעו מדירתך בצהרי היום מוכיחות אחרת. הגמר בו ניצח הגלדיאטור הספרדי את השוויצרי היה עוד חלק משושלת של גמרים מותחים ושוברי לב שהשניים מספקים לנו בשנה האחרונה, והדמעות שנזלו מעיניו של הקרחון השוויצרי שסוף סוף נמס, צבטו בלב של כל בן אנוש עם דופק פעיל.
אחר הצהריים, כשניסית לקחת הפסקה מהיום הספורטיבי כדי לעשות כמה דברים זניחים כמו לעבוד, לאכול ולהתקשר לבת הזוג כדי לבדוק אם עדיין יש לך בת זוג, מתחיל המשחק של צ'לסי מול ליברפול. גם כאן, לא משנה כמה אתה מחזיק מהליגה האנגלית או את מי אתה אוהד – להישאר אדיש אל מול השירה האדירה של "לעולם לא תצעדי לבד" מפי האוהדים האנגלים ולא להצטמרר היא פעולה כמעט בלתי אפשרית.
יוסי בניון נכנס למגרש לקראת סיום כשלוח התוצאות באנפילד עדיין מראה 0:0 ואתה הופך באופן אוטומטי לאוהד ליברפול, אפילו שאתה לא מודה בזה בקול רם. כששני הכדורים שהוא שולח לכיוון השער נהדפים באופן מעורר השתאות ע"י פטר צ'ך אתה עוד שומר על ארשת פנים קפואה אבל כשיוסי מדימונה מבשל את השער השני לטורס, אתה כבר מתחיל לגלות שמחה פרובינציאלית גלויה. במידה ומישהו מעיר לך על כך אתה פולט את התירוץ הקבוע, "זה חשוב לנבחרת שבניון יהיה בכושר".
ברוס הגדול מכולם
עוד לא נגמרו החגיגות באנפילד ואתה כבר מעביר ערוץ לערב הכדורסל של ישראל, שמתחלק בעצם לשלושה ערבים ויותר מדי משחקים מיותרים ולמרות זאת, אתה נשאר על הערוץ שמשדר את הפרצופים המוכרים של עידו קוז'יקרו ויניב גרין במסך מפוצל, ולא מעביר לערוץ אחר שמשדר משחק NBA, בדיוק מאותה סיבה שלא ירדת מהארץ, כי בכל זאת יש בה משהו. אתה צופה בפיני גרשון זולל את הקיבוצניקים של קטש והלב שלך רותח מאיזושהי סיבה. אפשר לאהוב את פיני גרשון ואפשר לשנוא אותו, אבל אי אפשר להישאר אדיש אליו. זהו גם אותו היחס כלפי מכבי ת"א ובכלל – כלפי כל הליגה הזאת.
אחרי שנגמרים משחקי הכדורסל אתה מתפנה לראות חדשות הספורט, כי מרוב שראית היום משחקים בשידורים ישירים אתה לא יודע בכלל מה קרה היום בספורט. אתה מגלה שהייתה הגרלה בשלב ט' של גביע המדינה בכדורגל ומצפה לך דרבי תל-אביבי בין הנמנים לגוטמנים. במקביל, אתה מפתח ציפיות לאיזו סינדרלה מליגה נמוכה שתנצח כמה קבוצות גדולות, כל עוד לא מדובר בקבוצה האהודה עלייך.
בסוף היום המתיש הזה מגיע לך קצת פינוק וכאילו לא עברו עשרות שנים מאז שנפגשתם לראשונה, אתה נכנס למיטה עם הסופרבול ונזכר למה אתה כל כך אוהב ספורט. 69,000 איש במגרש אבל האווירה אינטימית. באופן כמעט אינסטינקטיבי אתה שולף בירה מהמקרר וצופה במשחק שאתה יודע שאם היית אמריקני, היית מטורף עליו. אתה לא סגור על כל החוקים, אבל יש קבוצה אחת צהובה-פייבוריטית ואחת אדומה-אנדרדוגית כך שדי קל לך להתחבר אל אחת מהן.
במחצית עולה לבמה ברוס ספרינגסטין הגדול מכולם ומבקש מהקהל בבית להניח את מקלוני העוף המטוגן שלהם למשך 12 דקות של רוק'נרול ואתה תוהה אם נשאר עוד שניצל במקרר. המחצית השנייה טומנת בחובה מהפך ענקי, סיום מותח ובסוף האדומים מפסידים אך אתה לא מצליח להימנע מהמחשבה הקבועה - למה בכלל קוראים למשחק הזה 'פוטבול' אם לא משתמשים בו ברגל?
המשחק נגמר ובחוץ כבר עולה השמש על יום חדש. אתה ממהר לתפוס כמה שעות שינה. לא נולדת אתמול. אתה יודע שצריך לאזור כוחות. הערב מגיעה מכבי חיפה לבלומפילד, איזה מזל שאתה אוהב ספורט.