קבוצות גדולות רבות יקרסו הקיץ בכל הנוגע לתקציבן ביחס לעונה הקודמת, אך דווקא סיפורה של מכבי נתניה חומק לשולי הכותרות.
מה שקרה עם דניאל יאמר ולותאר מתיאוס, יהיה בכייה לדורות בנתניה. במקום למנף את המועדון, יחסי הציבור שלו, התדמית והקשר עם הקהל – דאגו שם כל מיני שרלטנים למנף את עצמם.
אין סקרן ממני לראות את טבלת מקבלי השכר במכבי נתניה. מעניין כמה כסף נשרף לדניאל יאמר בסעיף המנהלתי שכולל מנכ"ל, דובר ועוד פונקציות כאלה ואחרות. מה התרומה של מקבלי השכר האלו לנתניה? אשמח לקבל את התשובה.
בשורה התחתונה, מכבי נתניה בעיניי היא כשלון ניהולי ושיווקי. קבוצה עם מסורת אדירה ופוטנציאל קהל אדיר עוד יותר, לא הצליחה להגדיל את מספר אוהדיה במשחקים, את נפח ההתעניינות בה וכל זה בתקציב השני או השלישי בגודלו בליגת העל, עם שחקנים מהשורה הראשונה ומאמן שכמוהו לא היה בישראל (לפחות מבחינת השם).
כעת יאמר מקצץ בתקציב, הקבוצה תלך לעונה פיננסית, אבל סקרן הייתי ונותרתי לדעת האם גם להקת מקבלי השכר המנהלתיים יקצצו או יוותרו על חלק משכרם. אבל מה הם אשמים? זו עבודתו של דניאל יאמר, שצריך לחשוב על מה ועל מי הוא משלם ומה נותנים לו בתמורה לכך. ללא כל קשר וכמובן מבלי לכוון לאף אחד, אם יש מי שמוכן לשלם למוכרי אוויר ביוקר, זו הבעיה שלו.
הוא שוב יורה לכל הכיוונים
פלורנטינו פרס הוא קמפיינר מעולה וכמו בקדנציה האחרונה שלו כנשיא ריאל מדריד, הוא שוב מוכיח שיש לו ביצי שיש וגם את השליפה המהירה ביותר ביבשת.
אז הוא הבטיח את לואיס פיגו, על תשלום השחרור הענקי שלו וכעת הוא שוב נבחר על בסיס ההבטחה להביא את קאקה ממילאן. אחרי פיגו, כולם מאמינים לו ובחרו בו. רק דבר אחד שכחו שם: פרס, אבי רעיון הגלקטיקוס, הכניס את ריאל לגירעון הגדול בתולדותיה , גירעון ממנו טיפה הרימה את הראש בשלושת העונות האחרונות.
לפרס זה לא משנה. הוא יורה את המיליונים ואחריו המבול. קודם קאקה ועכשיו כריסטיאנו רונאלדו. עם כל הכבוד לשניהם, ההתקפה מעולם לא הייתה הבעיה של ריאל מדריד. דווקא הגנתה האיטית והכבדה היא זו שהייתה בעוכריה בצמתים החשובים של ליגת האלופות והליגה הספרדית. איזון הוא שם המשחק וכזה יש בשפע ליריבה הגדולה מקטאלוניה. כדי להשיג כזה, הייתי במקום פרס מביא בפחות כסף את וידיץ' וג'ון טרי – ובכך מסדר לאיקאר קסיאס שקט נפשי ויוצר הגנה מוצקה שגם תביא תארים.
אבל פרס חושב יחסי ציבור, חושב מכירות, חושב להלהיב את הקהל זמנית. בסופו של התהליך הוא יפסיד כסף (למרות ההכנסות ממזכרות ומנויים), לא יזכה שוב בשום תואר וייפול ברגעי האמת בגלל ההגנה שלו.
רחמיי על המאמן פלגריני. לא רק שיש לו את אחד התפקידים הקשים והתובעניים בעולם, אלא שכעת, אחרי שני הרכישות המפלצתיות – אליפות וגביע אלופות הם דרישה טבעית, למרות שמקצועית אין לכך בסיס. עד ינואר, חוששני, הוא יאלץ לפנות את כסאו ויצטרף לגולגולות של מאמנים כמוהו שהתפתו להיכנס למלכודת הדבש של פרס ומדריד.
פיל ג'קסון נוגע בטבעת העשירית
הטור הזה נכתב ערב המשחק הרביעי בסדרת גמר ה-NBA בין אורלנדו לבין הלייקרס. להערכתי, לוס-אנג'לס תנצח את המשחק הזה ותשיג את ה-1:3 שיבטיח לה כמעט סופית האליפות. גם אם לא, קשה לי לראות את אורלנדו ומאמנה הסימפטי מצליחים לעצור את קובי וחבריו מלהשיג את התואר המוצדק מבחינתם.
אבל הסיפור הוא פיל ג'קסון, המאמן שעומד לענוד על האצבע האחרונה שנותרה לו ריקה, את הטבעת העשירית. שש אליפויות מדהימות הוא לקח בשיקאגו עם מייקל ג'ורדן ולאחריה, הגיע ללייקרס כדי להפיח את השממה ולהביא שלוש אליפויות רצופות אחרי 12 שנות כשלון.
אחרי האליפות האחרונה ב-2002, משהו נעצר במכונה שלו. זה קורה לגדולים ביותר, אבל הוא ידע להפיק את הלקחים ולהתייצב מחדש אשתקד עם קבוצה שהתבשלה סביב קובי ומוכנה העונה שוב להפציע ולקחת עבור המאמן שלה את הטבעת שתהפוך אותו לגדול מכולם בכל הזמנים.
רבים יחלקו על כך ויטענו שג'קסון הוא רק מאמן בר מזל שעבר ליד כוכבי על כמו מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט, אך השורה הסטטיסטית אינה משקרת: עשר אליפויות NBA, מספר בלתי-נתפס בליגה תחרותית ומפוקחת כמו זו של דייויד סטרן, מדברות בעד עצמן.
כמו שלוס-אנג'לס נראית, דומה כי גם בעונה הבאה וגם בזו שלאחריה, היא תמשיך להיאבק על התואר הנכסף. מירוץ הטבעות של ג'קסון, אפוא, למרות שבירת השיא הצפויה, הוא רק בעיצומו.