אוהדי מכבי חיפה 3 (צילום: עודד קרני, 2 mako)
האוהדים הירוקים. מודאגים | צילום: עודד קרני, 2 mako



סוגר את המועדון?

מלים רבות וטובות היו לי לאורך השנים על יעקב שחר, הנשיא הראשון של הכדורגל הישראלי. כאוהד מכבי חיפה, יש לו חלק ארי בהתעצמות המועדון והפיכתו למועדון השני בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מבחינת מספר תארי האליפות.

אך מאז שהגיח ארקדי גאידמק לזירה, דומה כי כבתה האש אצל יענקל'ה. זה שהוא לא רוצה לשים הרים של כסף פרטי בגלל שנכנס גורם אחר, אין כל בעיה. אך להניף דגל לבן? מכאן המרחק גדול מאוד.

בהחלטה אחת נבחנה כוונתו של שחר: מינוי המאמן לעונה הבאה. האם יבחר במאמן מהשורה הראשונה עם אג'נדה, עוצמה ופאר ברזומה או שלראשונה בהיסטוריה שלו כמאמן יתפשר על משהו אחר. שחר התפשר וכאוהד, אני מודאג.
גילוי נאות: אני סוכנו של ניר קלינגר, שהיה אחד המועמדים לאימון מכבי חיפה.

מעבר לכך שמדובר במאמן שהביא את האליפות היחידה למכבי ת"א ב-12 העונות האחרונות והעפיל עמה לליגת האלופות, מדובר בטקטיקן מעולה עם מגוון של שיטות משחק ורמת אימון אירופית לכל דבר. את התוצאות אנו רואים בקפריסין.
מה עצוב שנשיא מכבי חיפה העדיף בחור נחמד (וגם מאמן לא רע לכל הדעות יש לומר) שיתיישר עם התכניות מעוררות החשש שמדברות אמנם על הצערה והתחדשות אך בפועל עלולות לחתוך בבשר החי של המועדון ולהפכו לבינוני במונחים ישראלים. הנמכת ציפיות לצערנו – כבר יש.

מגיע לו גביע

צביקה שרף קרוב מאוד לפיינל 4 של חייו. מה לא ראה המאמן המנוסה באירופה? אין על הקווים ביבשת היום מאמן פעיל עם רקורד כמו שלו. החדשנים והצבועים אינם אוהבים אותו, ישרי הדרך מתים עליו.

שנים ערכו בו ניתוח דה-לגיטימציה ללא הרדמה. סיפרו לנו שהוא מיושן, שהוא גמר את הקריירה, שאין לו מה לחדש יותר בכדורסל של היום. וראו איזה פלא: נבחרת ישראל מגיע למקומות מפתיעים באליפות אירופה ומכבי ת"א בהרכב איום ושברירי הופכת מועמדת לגיטימית לזכייה בגביע אירופה.

איש לא יקח את התהילה מרלף קליין ופיני גרשון – המאמנים שזכו בגביע האלופות, היחיד שחסר לשרף בארון. אבל עם כל הכבוד להם, אין מאמן שמגיע לו את זה כמו צביקה. ואם מישהו שם למעלה במרומים רוצה שהצדק יראה – מכבי צריכה לקחת עם שרף את הגביע.

צביקה שרף (צילום: עודד קרני)
שרף. מגיע לו | צילום: עודד קרני

מי רוצה לעלות?

כבר שנים שהליגה הלאומית בכדורגל היא הלהיט האמיתי: קרבות צמודים, תוצאות לא צפויות, חצי ליגה מועמדת לעליה והחצי השני לירידה. ובכל זאת העונה נתקלנו במגמה בה אין פייבוריטיות ברורות לעליה. בדבר אחד כמעט ואין תעתוע: מי שיודע לאמן, הוא זה שמפיק מהקבוצה שלו את המירב. הכח ר"ג מובילה את הליגה בזכות ניהול טקטי יוצא מן הכלל של המנג'ר שלה. הפועל פ"ת עם אלי מחפוד המנוסה, נמצאת אף היא עם מקדמה.

הכישלון הגדול מגיע מכיוון הפועל חיפה. יואב כץ דאג לסגל מדושן שאמור היה לדרוס את הלאומית בדרך לליגת העל אך זלזל בעמדת המאמן החשובה מכל. ללא מאמן מנוסה עם קבלות, דרך ושיטה – אי אפשר לעלות ליגה. לכן, תהיה חייבת הקבוצה השניה של חיפה לבנות עצמה מהעונה הבאה מהעמדה החשובה מכל.
יובל נעים מוציא מהפועל ר"ג את המיטב ואת אותו הדבר יש להגיד על הפועל רעננה – קבוצה זולה מבחינה תקציבית עם מאמן שמוציא יש מאין.

האכזבה הגדולה היא כמובן הפועל באר-שבע. דמות טראגית אלונה ברקת: אישה טובה שהגיעה לתרום מזמנה ומרצה וזוכה למפחי נפש בזה אחר זה. מרקו בלבול הוא מאמן מקצועי ומצויין שנקלע בבאר-שבע למצב לחוץ שבו כלום לא הלך. מחליפו, גילי לנדאו, קיבל את הזדמנות חייו לשקם את מעמדו ולצאת לדרך חדשה. אבל גילי כמו גילי, מתנהג כמו הנזירה המצטיינת שהוא משתוקק למינוי, אך ברגע שהוא מקבלו – בועט בדלי ושוכח הכל. הטבלה במקרה של באר-שבע, ממש לא משקרת.

יצחק שום צועק (צילום: עודד קרני)
שום. לא מקבל מספיק קרדיט | צילום: עודד קרני

מותר לפרגן לשום

בית"ר ירושלים לוקחת אליפות שנייה רצופה, כמוה אני לא זוכר שנראתה בישראל. 15 נקודות פור על פני המקום השני, ניצחון בכל עימותי הצמרת, אבל יש כאלו שלא מרוצים. למה? מכבי חיפה הייתה בדיוק באותו מצב בעבר, לקחה שלוש אליפויות עם טעם חמצמץ וכולם דיברו על השיטה והדרך של מאמנה.

ליצחק שום משום מה, קשה לפרגן. שום הוא אולי המאמן הטוב ביותר שמאמן בליגה הישראלית. הוא לא מתוקשר וזה גם לא מעניין אותו. איש מקצועי פרופר נטו. מקבל בכל עונה בערך 5 או 6 הצעות מחו"ל, אותן הוא מסנן בנדיבות ולא רץ לספר על זה אח"כ לתקשורת.

כמות הידע שאצורה באיש הזה – משתחררת לשחקניו במינון הנכון. ישנם פרשנים אינטרסנטיים ששום פשוט אינו כוס התה שלהם בכל המובנים, אבל לא הם ולא אחרים יצליחו לקחת ממנו את ההצלחה הגדולה בבית"ר, הצלחה שלו נטו.