אנחנו גרועים, הם יותר
לעיני 352 צופים, 19 דקות לסיום, ישראל מעבירה את הזמן כדי לסחוט ניצחון דחוק ועלוב מול לוקסמבורג. ולא בארוויזיון עסקינן, אלא בנבחרת כדורגל שאפילו אברם גרנט השחיל לה חמישייה עם ידיים קשורות מאחורי הגב.
את המשחק עצמו לא נשלח לפיפ"א כאסמכתא לדירוג שלנו, או שבעצם לפי ההיגיון של הדירוג הזה, עוד נמצא עצמנו אחרי הניצחון הזה לפני ברזיל...
נמאס מיוסי בניון והיטיב להגדיר זאת שלמה שרף: אם הוא באמת פצוע, שלא יעשה טובות ויבוא. נסתדר מצויין בלעדיו, וודאי יותר מאיך שהוא נראה ודואג לכסות את עצמו באליבי משכנע (הפציעה כביכול).
בשורה טובה לעתיד היא שסוף סוף יש מגינים לנבחרת: השילוב בין דדי בן-דיין וקלמי סבן המתואמים, חייב לרוץ להמשך הקמפיין. עם שניהם, אחת מהבעיות היותר גדולות של ישראל תיפתר. רק שהמאמן הלאומי לא יחזור על הטעות הקשה להפקיר את העמדה ברגלי מגינים לא טבעיים.
ניצחנו בשיניים את לוקסמבורג והשמחה במחנה הישראלי אינה יודעת גבולות. שלמה שרף שפירשן את המשחק בטלוויזיה וודאי הרהר על מזלו הביש: בעוד הוא נאלץ להזיע מול אריות כדורגל, קיבלה הנבחרת של הקולגה שלו הגרלה שאפילו שופר בראש השנה לא מביא.
דומה שאולי פרט ליוון, כל נבחרת שנמצאת בבית החלש והגרוע הזה, הייתה מתרסקת לתהומות בבתים האחרים. לא לחינם אבי לוזון חוזר ומצהיר שאנו חייבים להעפיל למונדיאל, ומה שנכון נכון: אפילו עם נבחרת חלשה כמו שלנו, המקום השני בבית הוא חובה ולמטה מזה יהיה ביזיון.
מבחן כוח אמיתי יהיה לנבחרת בריגה מול לטביה: מתחרה פוטנציאלית על המקום השני בבית. את הניצחונות בבית הזה, עושה רושם, עושה הנבחרת הפחות גרועה. בואו נקווה ונחזיק אצבעות שלטביה יותר גרועה מאיתנו, מה שממש לא בטוח.
למה בונקר? למה 0:0?
בונקר של 90 דקות, שוער שאינו משכנע, בלמים איטיים ולא יצירתיים שגרמו לתסבוכות מול האיטלקים העקרים קישור חסר מעוף והתקפה משוללת דמיון. אלו הם פני נבחרת ישראל הצעירה, מודל 2008.
בכל העולם נועדו הנבחרות הצעירות לשמש מעבדת ניסיונות והכנה לדבר האמיתי: הנבחרת הבוגרת. רק אצלנו בישראל, מקדשים המאמנים את התוצאה על חשבון הדבר החשוב באמת – לפתח ולהכין שחקנים לתחנה הקריטית.
מוטי איוניר באמת שלא המציא את הגלגל. אופיו כמאמן שונה לגמרי מעברו כקשר נועז ויצירתי. אחרי לא מעט אכזבות שנחל בקריירה שלו, מתרכז איוניר בלשמור באדיקות על מה שיש לו. היום יותר מתמיד, צריך להעריך את יצחק שום. כמאמן הנבחרת הצעירה הוא מעולם לא העפיל לטורניר חשוב, אבל הכין בסרט נע שחקנים לנבחרת הבוגרת של שלמה שרף. אצלו היה מה לראות.
הרי עם כל הכבוד, משחק בין נבחרות צעירות מושך קהל אך ורק אם הוא בתולי, פתוח ומעניין. את אף אחד לא מעניינות הטקטיקות המשמימות שנועדו להשיג תוצאה על חשבון הדרך. לנבחרת איטליה יש מחוייבות וגם מסורת, אך ספק אם מהדור הזה יצמח לה חומר לזכייה ביורו או במונדיאל. גם כך, היא לפחות ניסתה לשחק, ליזום, לייצר מצבים – אך נחסמה ולא הייתה קריאטיבית מספיק כדי להבקיע.
כמו ההרכב, גם החילופים של איווניר היו בלתי-מובנים בעליל. הוא העדיף בחוד את הזוג האנוכי בהתקפת קריית-שמונה במקום את החלוץ שכן מוציא לפועל ומבקיע, והוא מכניס חלוץ ממכבי פ"ת, כשיש באותה הקבוצה חלוץ מוכשר יותר שבכלל נשאר בארץ... הייתכן כי גורם שלילי מתוך הקבוצה של עמוס לוזון התחיל חלילה להשפיע גם בתוככי הנבחרת הצעירה?
גיא אסולין, התקווה הגדולה, חייב להתמסר במלואו לטיפולו של פנחס זהבי ולא לתת לאחרים לתפוס עליו טרמפ ופרסום – כי את התוצאות אנו רואים במגרש. משחק הגומלין בישראל אמור לשחק לידי האיטלקים: בבית הנבחרת שלנו תהיה חייבת לתקוף והיא תהיה חשופה למתפרצות האיטלקיות שבאופן מסורתי הן קטלניות.
בנוסף, כבר מגיל צעיר, ההגנות האיטלקיות – כשצריך – נועלות את השער ובולעות את המפתח. משחק פתוח באיטליה היה אולי מניב הפסד, אבל היה פותח איזשהו סיכוי ריאלי להעפיל ליורו ובנוסף היה גם מציג את הכדורגל הישראלי בעיניים חיוביות יותר.
חבל על התקרית במחצית וגם על סיפורי יום כיפור שלפני המשחק. לא לכבודו של פיגורה כאיוניר להתעסק עם שחקן איטלקי באמצע משחק ועוד יותר מכך, אין לאנשי הנבחרת מה להלין בנוגע לתנאים שקיבלו באיטליה, אלא על מי שהיה אחראי לכך מבעוד מועד.
הגיע הזמן שבהתאחדות לכדורגל לא ירעננו רק את עמדות המאמנים, אלא גם את עמדות מנהלי הנבחרות, בייחוד זה של הנבחרת הצעירה שתחתיו חווינו די והותר פרשות המצדיקות את סיום תפקידו ויפה שעה אחת קודם.