אפי בירנבוים הוא מאמן כדורסל מעולה וגם בחור מצויין ואני יכול להעיד על כך מהיכרות אישית. האיש ראוי לאמן את מכבי ת"א ולהוביל אותה וכולנו מקווים למען הכדורסל הישראלי שגם יצליח בתפקידו.
אבל גם אפי יודע שיש לו רשת בטחון נאה בתקשורת. הוא אמנם אדם סוער ויצרי, אבל תמיד ידע להיות נחמד ולשתף פעולה עם עיתונאי הכדורסל על כל גוונם. חטאו של צביקה שרף למשל, הוא כי התעקש לשים גבול, להתמסר נטו לכדורסל ולא להתייחס באובססיביות לתקשורת. על כך שילם ביוקר שאיבד לא בצדק את תפקידו כמאמן מכבי ת"א ושלא זכה לקרדיט הענק שמגיע לו על ההעפלה לאליפות אירופה עם נבחרת ישראל.
צביקה שרף סיים את הקדנציה הקצרה שלו עם סגל השחקנים הגרוע ביותר בהיסטוריה של מכבי, כשבאמתחתו סגנות אליפות, גמר גביע המדינה וגמר יורוליג שנשגב מבינתי כיצד אפילו הוא הצליח להגיע אליו. לאורך כל הדרך, דאגו למרר את חייו ולשתות את דמו. אחרי ניצחונות חפרו ומצאו מחדלים ולאחר הפסדים צפויים, כמו זה לצסק"א למשל, הדביקו לו תוויות של אשם.
בתחילת העונה הצהיר בירנבוים כי המטרה של מכבי היא להיכלל בין 16 הטובות ביורוליג – משימה שמכבי ת"א מעולם לא נכשלה בה. אני לא מתאר לעצמי את שרף אומר דבר כזה ויוצא בחיים מציפורני הפרשנים הציניקנים.
אם צביקה היה מפסיד 6 משחקים רצופים ליריבות זרות לפני פתיחת העונה, אינני מכיר כלי תקשורת אחד שלא היה מבקש ממנו להניח את המפתחות וללכת הביתה. אילו צביקה היה מפסיד לגליל עליון של קטש בגביע ווינר (!), מוטב היה לו לא לצאת שבוע מהבית.
לאפי לעומת זאת, יש חסינות. אמנם מכבי עדיין לא פוגעת, אבל השקט ורשת הביטחון שיש סביבו – מעניקות לו די קרדיט להמשך. ככה זה שלא קוראים לך צביקה.